צרפת מסרבת להשתגע

ברצותך להתרשם מהקוד הגנטי של אומה, פקוד אותה מיד לאחר אסון לאומי. כזו הייתה צרפת בעקבות התקפת הרצח של יום שישי, 13 בנובמבר. חבולה ומופתעת, נדהמת ומדממת, מתקשה להבין מדוע נענשה בחומרה כזו בידי אלה שבנדיבות רבה כל-כך העניקה להם מחסה ובית.

רבים התרשמו אצלנו בישראל מהימנעותה של התקשורת הצרפתית לראיין את הנפגעים ובני משפחותיהם. אף מיקרופון ומצלמה לא נראו בבתי-החולים בפריז, שאכלסו את מאה הפצועים. מסעות ההלוויות לא צולמו, ופרצי הבכי הנואשים של יקירים על קבריהם הטריים של הקורבנות, נחסכו מעשרות-מיליוני הצופים. אבל ההבדלים בין ישראל לצרפת בתגובתן לאסון לאומי מסוג זה הרבה יותר מהותיים.

היה זה פיגוע הרצח הקשה ביותר בתולדות הרפובליקה. חוליית הרוצחים פשטה על שלושה מוקדים, וטבחה ב-130 בני-אדם. ישראל ידעה אמנם קורבנות בהיקף נרחב (למשל, בחודש מרץ השחור ב-2002, ערב מערכת "חומת מגן", שלאורכו נרצחו 135 ישראלים) - אבל מעודה לא ספגה פיגוע יחיד בהיקף כזה.

מזגם של רוצחי פריז היה נבזי כשל אחיהם בדאע"ש. בתיאטרון בטקלאן, למשל, הם העלו לבמה צופים מהקהל, והוציאו אותם להורג בזה אחר זה, כאילו היו בהמות במשחטה.

הפיגוע תפס את הצרפתים בעיצומה של מערכת בחירות ל-13 מועצות מחוז ברחבי צרפת. ההצבעה אמורה להתקיים בשני סבבים, שהראשון בהם ייפתח ביום ראשון הבא, והשני - שבוע אחריו. אחת המפלגות שמתמודדת היא "החזית הלאומית" הימנית, בהנהגת מארי לה-פן.

בקהילה המוסלמית בטוחים, כי לה-פן תגרוף קולות רבים הודות לפיגועי הרצח. אבל בינתיים החליטו המתמודדים מיד לאחר האסון, להקפיא את הקמפיין. הבחירות אמנם יתקיימו במועדן, אבל מערכת הבחירות הופסקה. מן הציבור נחסכו מופעי תעמולה של מתמודדים, בעוד מתיהם מוטלים בפניהם.

איש לא קרא "מוות לערבים", ולא השמיע אמירה גורפת נגד הקהילה המוסלמית כולה, המונה כמה מיליוני נפשות. להיפך: הצרפתי האינטליגנטי יגיד לך שיש הבדל בין דת האסלאם לבין ה"אסלאמיסטים", כינוים בפיו של אותם פושעים שיצאו מתוכם. הוא יסכים איתך שהחברה המוסלמית, בצרפת ומחוצה לה, חווה תהליך של הקצנה חריפה, אבל יסרב לתלות את מקורותיה בדת עצמה. הצרפתי יאמר לך, יש מוסלמים, ויש טרור, ועלינו לטפל בטרור, לא במוסלמים.

בערב שבת, 20 בנובמבר, התארגנו אזרחים פרטיים לאירוע זיכרון ספונטני בשלושת מוקדי הרצח במלאות לו שבוע. הייתי בזה שמול תיאטרון בטקלאן. למוד חוויות כאלה, חיכיתי לקהל שייאסף, ואולי לקריאות הנזעמות. 89 אזרחים חפים מפשע נטבחו כאן שבוע לפני כן, בתוך מבנה התיאטרון הנעול כעת על סוגר ובריח. אבל הצרפתים, כמו הצרפתים, נהגו אחרת מן המצופה.

עשרות אבלים בלבד הגיעו, כמעט כמניין כלי התקשורת מכל העולם שהיו שם. מישהו ניגן שיר-עם בגיטרה, אחדים השמיעו קריאות בזכות החירות, מישהו זעק "לחיי צרפת". הפוליטיקאי היחיד שהגיע לזירה כבר אינו פוליטיקאי: ז'ק לאנג, שר התרבות לשעבר. הוא הכריז על דקת דומייה, וביחד עם הסובבים, פצחו כולם בלחן שאותו לא הכרתי.

אחר-כך שרו כמה מהם את המרסייז, ההמנון הלאומי הצרפתי, ומכרה צרפתייה הסבירה, שהיה זה רגע נדיר, ואין הם מרבים להשמיע או לשיר את ההמנון, שמא יתפרש הדבר כאמירה לאומנית. בבתי-הספר משמיעים? שאלתי. "חלילה", היא ענתה.

אפשר היה לצפות שגורמי הביטחון הצרפתיים ישתגעו לאחר ההתקפה, ויציפו את מרכזי הציבור בחיילים. בתחנות המטרו והקניונים אכן נראתה לעתים שלישיית חיילים חמושה היטב. גם בכיכר הבסטיליה ראיתי כמה שוטרים בלבוש תכול. בכל מוזיאון וקניון, מאלה שבהם מוצב מאבטח, מבקשים ממך בבואך לפתוח את המעיל.

במושגים ישראליים, וגם סגוליים, זו אבטחה דלילה מאוד. הצרפתי יסביר לך, כי עבורו היא נחשבת מוגברת, וכי צבא הלאום אינו חובה אלא צבא שכיר, ויש גם שיקול תקציבי מאחורי העובדה שאינך רואה אלפי חיילים במרכזי ציבור.

אפשר להיות ציניקנים ולטעון, כי בהשוואה אלינו, הצרפתים נהנים מלוקסוס. צרפת לא חוותה טרור רצחני, עקבי ומתחזק, במשך עשרות שנים, כפי שלמדו הישראלים על בשרם.

כאשר אמרתי לידיד צרפתי, אקדמאי שאת דעתו אני מעריך בדרך-כלל, מעניין כיצד היו נוהגים הצרפתים בתום עשור או שניים או שלושה של התקפות כאלה, הוא הוכיח אותי: "אל תכניס אותנו למשוואה שלכם. אנחנו לא אוחזים בעם אחר. הטרור הפלסטיני התפתח עם הכיבוש. צרפת אינה כובשת אחרים".

הכותב היה שליח גל"צ לפריז בעקבות התקפת הטרור