צליל של ייאוש

פרדוקס ישראלי: יש משהו מדאיג בעובדה, שגם אנשים בצד הימני של המפה מצטרפים למקהלת "אחרי מות קדושים אמור", לאחר מותו של יוסי שריד, או לפחות מדווחים על פטירתו של נציג מובהק של השמאל, באופן יבש וענייני. לו מת לפני 20 שנה לא הייתה "תאונה" כזאת קורית, משום שאז עדיין התייחסו לשמאל הישראלי כאלטרנטיבה, דהיינו, כסכנה של ממש. היום מתויגת הביקורת מצד שמאל כ"הזויה". דהיינו, כזאת, שלא יעלה על הדעת שתעלה על דרך ההצלחה והשלטון, או שתצליח לשכנע את הרוב המוחלט הישראלי שהוא מנוי על הנוסחאות הלאומיות-ימניות המובילות.

יש שיראו בכך אצבע אלוהים. דמויות בולטות המזוהות עם המחנה הקרוי שמאלי, הלכו לעולמן בתקופה האחרונה - לובה אליאב, שולמית אלוני, יצחק נבון, מוטי קירשנבאום ויפה ירקוני. בולט מבחינה זו, שעם מותם חוזרת ועולה שאלת גורלו הטראגי של אותו מחנה הקרוי "מחנה השמאל" בישראל. לעולמם הולכים כמובן גם אנשים מן המחנה הימני, אך הם אינם מותירים בקרב המחנה עצמו אותה תחושה של יתמות ואובדן סיכוי, כמו במחנה שמנגד.

כמובן, אין לומר שלא נותרו דמויות בעלות משקל סגולי נכבד במחנה השמאל, בוודאי מבחינת משקלם האינטלקטואלי, אלא שהם נדחקים לפינה ככל שמדובר בפריצה פוליטית מהדרך ללא מוצא שבה נמצאת ישראל. בדומה ליוסי שריד שלאחר סיום הקריירה הפוליטית, אנשים אלה מתקבצים להם בתור מקוננים בעיתון, שממילא נקרא על-ידי הקהילה הסגורה של "מחנה השמאל", מתוך ידיעה ששכר קינה, קינה - לא היחלצות לדרך חדשה. כמו שנאמר "ולהזויים אל תהי תקווה".

מי שזורק מבט אל השורה הראשונה והשנייה של הפוליטיקאים שבשלטון כיום, ומשווה את אלה לדמויות כמו יוסי שריד, שולמית אלוני ולובה אליאב, חזקה עליו שיהרהר בהשוואה הבלתי אפשרית שבין מי שגם אינם בחזקת "נאה דורש" ובין אלה שגם דרשתם וגם מה שמתקיים מהם היה נאה.

יוסי שריד היה פוליטיקאי שהיה דורש, לא רק על במת הכנסת ובעיתון, אלא גם בבית-הספר, כמוהו כשניים האחרים (אלוני ואליאב), וכמובן היה נאה מקיים בעצם ההליכה למקומות שבפריפריה. זה המקום שממנו עשויה הייתה לפרוץ מגמת-נגד למגמה השלטת בחינוך הלאומני-דתי הישראלי, אילו לא היו אלה שוליים מבחינה מספרית. ומכיוון שזה המצב, עולה מההספדים שמצד שמאל צליל של ייאוש, בעוד ההספדים מצד ימין יש בהם משום חסד של אמת. שהרי אין חשש שהמילים הטובות יסכנו את המגמה השלטת בחברה ובחינוך הישראלי (זאת, בלי להתעלם מאותם קולות של שמחה לאיד, הן בפרסומים עיתונאיים והן ברשתות החברתיות, המעוגנים עמוק בימין).

ישנה סצנה אחת שולית בחייו של יוסי שריד, שהייתה יכולה להפוך לסצנה מכרעת: בשנת 1995, בעצם ימי הוויכוח על הסכם אוסלו, נעשה ניסיון לרצוח את שריד על-ידי גרימת תאונת-דרכים בדרך בין ירושלים לתל-אביב. זכורני, שבעקבות מקרה זה כתבתי בעיתון מקונני השמאל, מאמר תחת הכותרת "כתובת ויימאר על קיר ירושלים". האסוציאציה האוטומטית אצל היסטוריון העוסק בתולדות גרמניה, הייתה הרצח של ולטר רתנאו, שר החוץ היהודי של רפובליקת ויימאר, בשנת 1922, על-ידי פעילי ימין-קיצוני גרמני. ואכן, עברו רק חודשים ספורים והרצח בא, ראש-הממשלה יצחק רבין, חוסל.

היום לא היה מי מהימין טורח לרצוח את יוסי שריד. יגאל עמיר כבר אמר מפורשות, כי לא טרח לרצוח את שמעון פרס, אלא העדיף לרצוח את הסכנה האמיתית בעיני הימין-המתנחלי - יצחק רבין. הממונה הלאומי החדש על ההסברה, רן ברץ, התבדח על-חשבונו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, באותה רוח: הוא הפך אפילו מחווה שעשה ריבלין בטיסה זולה בין פראג לתל-אביב עם העם (בניגוד לראש-הממשלה שיעופף עוד מעט במטוס ממלכתי ממומן על-ידי העם), למנוף לאמירה מאותו סוג: "הוא אינו חשוב די כדי שירצחו אותו".

הוא שנאמר: אותם אנשים מן הצד השמאלי של המפה, כמו יוסי שריד, שהיו בעבר סדין אדום עבור המחנה ה"לאומי", אבל גם בתוך המחנה של תנועת העבודה שנסחפה ימינה, איבדו את מעמדם המרתיע. במקום סדין אדון אנו חווים מטפחת לבנה, כדי למחות כמה דמעות-תנין, או כדי לנפנף לכניעה. בסופו של דבר, אין דבר קל יותר מאשר להתעלם ממאמרים, מחוכמים וחכמים ככל שיהיו, המופיעים בעיתון של אנשים שחושבים שהם חושבים.