" אני מאוד קשור למקום שגדלתי בו, ולא אוכל לעזוב אותו אף פעם. אבל באותה מידה אני לא יכול לחזור"

הונתן אינדורסקי מלקט רגעים. לא פחות מ-2,510 פתקים שמורים במכשיר האייפון שלו, בכל אחד מהם רגע חולף שאותו ביקש ללכוד כזיכרון. הוא רוכן לעבר המכשיר, ונדמה שכל גובהו מבקש להתכנס לתוך המסך הקטן. "הכל נשכח", הוא אומר, דיבורו עדין ואוורירי. "אם אתה לא רושם, אפילו ראשי פרקים, זה נעלם". אגודלו מרפרף בין משפט שקרא בספר לבדל שיחה שהציף בו געגוע וחולף על פני מתכון לקוגל אטריות. אינדורסקי מחפש את הרגע הטהור ביותר שקרה לו לאחרונה.

אז הוא מניח את המכשיר על השולחן, עוצם את עיניו בחוזקה ומשתתק. נזכר. "לפני כמה חודשים הגעתי לגבעת שאול, השכונה שההורים שלי גרים בה, והגיע איתי חבר שהזמנתי להתארח בסעודת השבת. אחרי שהשבת נכנסה, לפני הסעודה, הסתובבנו בשכונה ועברנו ליד הישיבה הקטנה שבה למדתי. אמרתי לו, 'שמע, בוא ניכנס'", חיוך ממזרי של ילד שפשע עולה בפניו.

מה חיפשת שם?

"רציתי לראות את המקום שבו העברתי כמה שנים, שזיכרונותיי התהוו בין כתליו. אבל לא רציתי להיכנס דרך הכניסה הראשית, כדי לא לפגוש את הרב שישאל אותי 'איפה אתה היום?'. אז אמרתי לחבר שניכנס דרך חדר האוכל, דרך המטבח. הרגשתי שהילדים אמורים לרדת לסעודה. המטבח היה פתוח, היה שם פועל שהכין את האוכל והיה ריח חזק של עופות שהחזיר אותי מיד אחורה. אין שום דרך לשחזר את הריח ואת הטעם של העוף של הישיבה. זו פשוט המאסה שיוצרת את הטעם הייחודי. עמדנו והסתכלנו על החבר'ה בני ה-13, שיורדים לאכול. הם מתחילים לשיר 'שלום עליכם' ואז איזה ילד ראה אותנו עומדים שם במטבח, הצביע ואמר לרב שיבדוק מי אלה".

ואז מה קרה?

"ברגע שהוא התקרב ברחנו משם. אני פוגש מורים מהתלמוד תורה ברחוב, מורים שכל כך אהבתי, ואני תמיד רוצה כל כך לדבר איתם. ואז יש הרגע שאתה מתלבט אם לבוא אליו, כי אתה יודע שהוא יצטער. בשביל מה לצער אותו?".

אתה לא רוצה לאכזב?

"זו נטייה מאוד אנושית. אתה פוגש מורה שלך, שמאוד העריך אותך, ורצה שתהיה ר*ב* יצחק אלח*נן, ופתאום הוא רואה אותך כמו איזה... כואב לך. לא רק כלפיו, אלא כלפיך. כי אותו ילד שהיית אז עדיין קיים, מסתובב איפשהו. שם בישיבה, באותו ליל שבת, זו הייתה תחושה מזוקקת שאתה לא באמת יכול לחזור הביתה. למקום שבו נהיית".

דמותו של הרב יצחק אלחנן ספקטור, מענקי הרוח של העולם החרדי, תרחף לכל אורך השיחה עם יהונתן אינדורסקי, שיצר יחד עם אורי אלון את סדרת המופת "שטיסל", אשר בימים אלו משודרת ב-yes עונתה השנייה. סביב אותו הרב התפתחה אגדה שמעלה ספקות על המתח שבין בחירתו האישית של אדם ובין הייעוד המוכתב לו. "דלתות מסתובבות", אם תרצו.

לאביו של ספקטור הייתה סנדלרייה, ובילדותו, משהבשיל לעבודה, ביקש שבנו יצטרף אליו לבית המלאכה. "ואז יצחק אלחנן, חלם חלום, בלילה, שהוא עלה לשמים והוא מגיע ומראים לו שורה ארוכה של ספרים. ואומרים לו 'יצחק אלחנן, הסנדלר, מה עם כל הספרים שיכולת להוציא?'. הוא התעורר והחליט שהוא הולך לישיבה, ונהיה הרב יצחק אלחנן ספקטור והוציא את כל הספרים האלה", מספר אינדורסקי וניכר בכל תנועותיו שהוא מספר סיפורים מיומן. "התוספת שנוהגים להוסיף היא שיש גם רבנים גדולים שיגיעו לשמים וישאלו אותם, 'איפה כל סוליות הנעליים שיכולתם להכין?'".

בעוד אבא של הרב יצחק אלחנן רצה שבנו יהיה סנדלר, כל אבא בעולם החרדי הליטאי רוצה שבנו יהיה הרב יצחק אלחנן. כך גם אביו של אינדורסקי, ששלח אותו לישיבה הגבוהה והיוקרתית בבני ברק - פוניבז'. "אולי אילו למדתי בישיבה אחרת, הייתי היום נשוי והיו לי כמה ילדים. אין לי מושג. השאיפה הכי גדולה של ילד שמגיע לשם זה להיות אחד מגדולי הדור. ברור שזו הייתה גם השאיפה שלי, וכשהבנתי שזה לא יקרה, שם הייתה נקודת המשבר. השבר של החלום הוא נקודה מאוד משמעותית. אתה מגיע ויש עוד אלף כמוך, וכולם רוצים, ואתה מבין שזה לא כל כך פשוט".

השבר הוא להבין שאתה לא יכול להיות הטוב מכולם?

"יש שאיפה אמתית, שאני מאמין לה ואני מעריך ומעריץ אותה, לרצות להגיע לבית דין של מעלה ולהגיד, 'מימשתי את האני הרוחני הגבוה שלי'. כשהבנתי שזה לא הולך לקרות לי, בטח פנימית, זה היה רגע משמעותי. הייתי ילד לבד, רחוק מהבית של ההורים, שקשה לו בתוך עולם מאוד מוכוון מטרה שהאינטלקט שולט בו. זה לא הספיק לי, התעניינתי בעוד דברים. הרגש היה מאוד חשוב לי ורציתי לנסות לפתח אותו. הלכתי לספריות וקראתי ספרים".

"תל אביב שימרה משהו מההוויה השטעטלית"

אינדורסקי, 31, לא משוכנע עדיין אם הוא בחר בספרים או בסוליות. לימים פנה מי שעד גיל 19 לא ראה סרט קולנוע מימיו, ללמוד את אמנות הקולנוע בבית הספר "סם שפיגל", ונגע בעצב שנחשף בשלוש השנים בישיבה ההיא, בסרט התיעודי שיצר, "זמן פוניבז'". הרעיון לכתוב את סיפורה של משפחת שטיסל התקבל לפני כשלוש שנים, בזמן שעוד היה כתב בעיתון חרדי, על צלחת טשולנט שחלק עם אלון במזנון בשכונת גאולה בירושלים שנקרא "שטיסל". "הסדרה היא פלא גדול. היא התחילה מעקיבא, בחור מוזר שלא סגור על עצמו, גר בגאולה, יש לו אבא והם גרים ביחד. כתבנו פרק אחד ותקצירים כלליים לשאר הפרקים. ואז הגענו לדקלה ברקאי (המפיקה, "אבוט-ברקאי-המאירי"), וכמה שבועות אחרי זה yes אמרו שהם רוצים לעשות את זה וזה באמת היה פלא גדול, והפלא הזה ממשיך גם בעונה השנייה. באמת הייתה תחושה מוזרה שכאילו עובדים עלינו. פתאום אנשים לוקחים את זה ברצינות".

ולא סתם ברצינות. בעונתה הראשונה זכתה "שטיסל" ב-11 פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, בהם פרס התסריט לאינדורסקי ולאלון. העונה השנייה מסתמנת אף היא כהצלחה, כשהביקורות מריעות וכמוהן גם הקהל - החילוני שצופה בלוויין, והחרדי ששם ידו על שידורים פיראטיים. "אורי ויהונתן הם בטופ 5 של התרבות הישראלית", אומר השחקן מיכאל אלוני, המגלם את דמותו של עקיבא שטיסל. "הם שינו את פני הטלוויזיה באופן שבו הם הביאו את הקולנוע למסך הקטן. אין ספק שיש הרבה מיהונתן בעקיבא. אני מרגיש את הלב שלו בכתיבה. שניהם לב פועם ורגיש".

אלוני עבד על עיצוב הדמות שובת הלב עם הבמאי אלון זינגמן, לאחר תחקיר מאומץ, שבמסגרתו התגורר כמה חודשים בשכונות חרדיות. אבל הדמיון שבין הדמות לאינדורסקי מרתק. ההומור, העיניים הבהירות המבוישות, חיתוך הדיבור המנומס, ואפילו קימור הכתפיים כלפיך בבואן להתגייס ולספר מעשייה, נותנים תחושה שקיווע שטיסל בכבודו ובעצמו יושב למולך. "אם אתה רואה את זה, אז לא משנה מה אגיד", פושט אינדורסקי ידיו לצדדים בהשלמה.

בנוף של דרום תל אביב, האזור שבו הוא מתגורר פחות משנה, מראהו של אינדורסקי מתעתע, ונדמה שלא בלי כוונה. הוא יכול להיות היפסטר מקומי, או חרדי זר. זקנו הבהיר ארוך, וכך גם שערו האסוף על הצוואר, פרט לשתי קצוות הנחות מאחורי אוזניו שאותן הוא מהדק מדי פעם במשיכה מוכרת. הוא לובש חולצה אפורה, וחובש כובע מצחייה כחול, שגם יודע לנוח על השולחן ולהותיר את ראשו גלוי. המאפרה מתמלאת בבדלי קאמל, וקבצנית שבאה לבקש סיגריה, מקבלת ממנו שתיים. שיהיה.

איך אתה מגדיר את עצמך?

"לאורך השנים, עד היום, שואלים אותי, 'מה קורה איתך? אתה חרדי? אתה חוזר בשאלה?'. אנשים רוצים לדעת 'אתה משלנו?' והייתי רוצה לענות שזו שאלה שאני שואל את עצמי כל יום, אבל האמת היא שזו שאלה שאני לא שואל את עצמי בכלל. המקום להגדיר הוא נכות.

"במהותי אני חרדי. אין דבר כזה חרדי לשעבר. אני חרדי, ירושלמי. גבעת שאול היא מכורתי האמתית. זה הבית שלי, שם ההורים שלי גרים, שם כל אהבותיי. האנשים שאני הכי אוהב, הרגעים שאני הכי מתגעגע אליהם - המוזיקה, האוכל, הבדיחות. באופן כלשהו אפילו המעבר שלי לתל אביב היה מתוך צורך להתגעגע קצת לירושלים. לצאת מהמקום שנמצאתי בו".

אתה אדם שייך?

"מישהו אמר פעם, 'אפילו לעולם הבלתי שייכים אני לא שייך'. כולנו באיזה מקום רוצים להיות שייכים, לחזור הביתה, ולאט-לאט מגלים שאי אפשר לחזור הביתה".

ככה אתה מרגיש?

"אני מאוד קשור למקום שגדלתי בו, אני נמצא אצל ההורים שלי לפחות פעם בשבוע, אני קשור למשפחה שלי, אני מאוד אוהב אותה. אבל דברים הולכים לאיבוד. כשאנחנו מתבגרים אנחנו מאבדים את הילד שהיינו, אנחנו מנסים להיאחז בו ולשכנע את עצמנו שאנחנו שם, אבל אנחנו כבר לא שם. אני מאוד שייך ולא אוכל לעזוב אף פעם, אבל באותה מידה אני לא יכול לחזור. אפשר להסתכל על זה בצורה טרגית, אבל הנטייה הנוסטלגית חשובה והכרחית. להתגעגע".

אתה מתאר כאילו נלקחת מביתך, כאילו זו לא הייתה בחירה שלך.

"בגיל צעיר עשיתי כל מיני החלטות בחיים. מאוד קל לשייך את זה למעבר, כביכול, לעולם אחר. אבל יש פה משהו שבאמת טבוע בנו כבני אדם. אם הייתי נשאר בפוניבז', לא הייתי חושב במונחים כאלה של לעשות את 'שטיסל'. אדם שנשאר בתוך החברה החרדית כבול, בסופו של דבר. גם טכנית, כי אתה כל הזמן חושב על מה יגידו ואם יקבלו את הילדים שלך למוסדות חינוך מסוימים, וגם פנימית. היכולת להגיע לאותנטיות היא מוגבלת יותר. הלוואי שאגיע לאותנטיות כזו, אני מתפלל. היכולת לצאת מהבית ולהסתכל עליו מהצד היא היכולת להסתכל על עצמך במראה ולראות מישהו אחר".

כשאתה מגיע להורים אתה לבוש כפי שאתה לבוש עכשיו?

"מסלול החיים השני של חיי נמשך כבר מספיק שנים. אנשים מכירים אותי וזה כבר לא נושא לשיחה ולא מתעסקים בזה".

בעולם החרדי יש כללים מובהקים של היכן מותר ואסור להתהלך. עולם הטלוויזיה והקולנוע הם חילוניים באופן מובהק. אתה חושב על הסכנות?

"ברור. זה לא קשור לעולם הטלוויזיה. מקומות שלא נעים לי להיות בהם, אני לא נמצא בהם. זה עניין של טעם. אני מאד אוהב את תל אביב. בירושלים יש היסטוריה כל כך חזקה, ובגלל זה היא לא הצליחה לשמר את המקומות שמהם באנו. לא משנה אם זה מזרח אירופה או צפון אפריקה. בתל אביב, בגלל שההיסטוריה שלה יחסית קצרה, ומשום שהאנשים שהקימו אותה שייכים יותר למזרח אירופה, היא הצליחה לשמר משהו מההוויה השטעטלית, הגלותית. ירושלים היא הבית שלי ואני בטוח שאחזור אליה, אבל בתל אביב יש משהו שמצליח לשמור משהו שהלך לאיבוד ואתה יכול למצוא אותו בשמות הרחובות, שרק הם שוברים את הלב. זמנהוף, ארבע ארצות".

אתה אדם צעיר אבל מלא געגוע.

"השאלה למה", הוא צוחק. "אני יליד הארץ וגדלתי בירושלים. זה משהו יותר גדול, שממש נמצא בתת-המודע היהודי, החרדי, האשכנזי. אני מתגעגע גם לדברים שלא שייכים לי. לפעמים אתה פוגש פיסת נוסטלגיה שהיא לא שלך, אבל אתה יודע שבשביל מישהו היא נוסטלגיה. זו יכולה להיות צלחת של מרק תימני בכרם. אני טועם אותו ואני מרגיש שזה כאילו המרק של סבתא שלי, על אף שסבתא שלי הכינה מרקים אחרים לגמרי, מעולים גם הם, שאני מתגעגע אליהם לא פחות ועוד הרבה יותר".

גם "שטיסל" היא סדרה שיש בה הרבה געגוע.

"אנשים יגידו ש'שטיסל' היא סדרה על זוגיות, אבל למעשה העומק של 'שטיסל' והתמה של הסדרה, זו אמא. זה נמצא באיזה תת-מודע קולקטיבי אנושי, וגם בתת-המודע היהודי. ביהדות יש אבא. טאטע. האמא חסרה. 'שטיסל' מתחילה שנה אחרי שאם המשפחה, דבוירע, עוזבת את משפחת שטיסל. דווקא החיסרון, אחרי שהוא כבר שוקע והופך לחלק מהחיים, יש בו משהו יותר מעניין".

לדברי אינדורסקי, בן זקונים במשפחה בת חמישה ילדים, אין לכך קשר לביוגרפיה האישית שלו ("יש לי שני הורים מדהימים, שהם יקרים לי ואנחנו מתראים המון ואני בקשר טוב מאוד איתם, ותמיד אהיה"), אלא מתוך הבנה שהצורך באם, הוא דבר הנטוע בכל אדם שבגר. "באחד התסריטים הייתה סצנה של אנשים עומדים בתור בבנק, וכתבנו 'יש תור של אנשים, כל אחד מהם מתגעגע לאמו'. זה לא משנה למשחק בסצנה, אבל זה שם. זה הגעגוע במובן הכי מזוקק שלו".

המחסור, כך נראה, הוא כוח משמעותי ביצירה שלו. "בזמן הכתיבה, אתה יכול למצוא את עצמך יושב שעה ומנסה למצוא פתרון לפלונטר תסריטאי. וגילינו שהאוכל תופס מקום משמעותי ב'שטיסל', שיש לכך גם קשר חזק לאמא. אתה צריך לעבוד ויש דד-ליין, ואז אתה מבין שלא אכלת כלום כמה שעות, ופתאום אתה מוצא את עצמך כותב סצנה שלמה על אוכל בפרטי פרטים ואתה מבין שאתה פשוט רעב. הכתיבה מתוך מחסור היא משמעותית".

עכשיו כשאתה חי לבד בתל אביב, מי מבשל לך? מה אתה אוכל?

"האמת שאני מבשל. יש בישול שהוא פרקטי - לבשל ומיד לשבת ולאכול. אבל יש לבשל אחרת, כשהאוכל עומד, שמחכים לו. לדעת שעוד מעט יש ארוחת שבת וזה יגיע. ואז הולכים לבדוק, והולכים וחוזרים, ומוודאים שהכל בסדר. אמרתי לעצמי שלא משנה מה, בשבת אני משתדל להכין דגים חריפים, כאלה שיושבים על הפלטה ושמחכים להם. אוכל הוא קרוב כל כך, הוא מגיע מהמקומות הכי עמוקים בנפש, הוא מחבר אותך למקום".

ומהמקום הזה, אתה לא יוצא.

"זאת הטרגדיה וההשלמה. אתה כל הזמן מתגעגע למקום שממנו באת ולעולם לא עזבת אותו באמת. אתה נמצא בו ורוצה לחזור אליו. גורשת מגן עדן ואתה לא יכול לשוב אליו, אבל אתה שם".

"אתאיסט יכול להיות המאמין הכי גדול"

בימים אלו אינדורסקי עובד, יחד עם אלון, על מיני-סדרה בשם "אוטונומיות", שמפיקה "אולפני הרצליה" לחברת הכבלים הוט, ובמקביל גם על סרט הקולנוע "לפני הזיכרון", קופרודוקציה ישראלית-צרפתית בהפקת "פאי סרטים" של אסנת הנדלסמן קרן וטליה קלינהנדלר. גם עונה שלישית ל"שטיסל" בתכנון.

הסרט הראשון שאינדורסקי ראה אי-פעם בקולנוע היה "הפסנתרן" של רומן פולנסקי. אך את האמנות שבמדיום גילה כשבעצת חבר עשה מנוי לסינמטק בירושלים. בפוניבז' הליכה לקולנוע הייתה איסור חמור, והנה הוא מצא את עצמו גומע בשקיקה סרטים של גדולי הז'אנר בהצגות יומיות.

יש תחושה של חטא בפעמים הראשונות בקולנוע?

"בשלב מוקדם מאוד בחיי המושג 'חטא' היה קשור בעיניי לשקר שאתה עושה מול אנשים, מול עצמך ומול אלוהים. לכן הספרים שקראתי והסרטים שהייתה בהם מידה של חשיפה לאותנטיות לא עמדו בצורה של חטא. היה שם גילוי של משהו שחיבר אותי לעצמי ולאלוהים. אם אדם הוא אתאיסט ויש שם אותנטיות, אז הוא המאמין הכי גדול".

"שטיסל" עוסקת בחיים הקטנים של האדם, בהתמודדויות הזעירות שלו. יוצא שאתה סופג ביקורות מהציבור החרדי ששואל איפה אלוהים בסדרה?

"אחד היסודות הגדולים ביותר באמונה היהודית הוא שאלוהים מסתיר את עצמו, סוד הצמצום. אלוהים, כדי לברוא את העולם, היה צריך לצמצם ולהסתיר את עצמו, כי הכול הוא אלוהים. בשביל ליצור משהו נפרד ממנו הוא היה חייב להיעלם. אם האמנות מנסה ללכוד את המציאות, שבה לא רואים את אלוהים - הוא שם. ואם אתה מאמין שהוא שם, הוא שם. ולא צריך לדבר עליו כדי שהוא יהיה שם".

הוא שם?

"הוא שם. מדברים על הקולנוע המודרניסטי של אנטוניוני וברגמן כקולנוע שמעמיד את האדם במרכז, שאלוהים לא קיים בו. ואני תמיד הרגשתי שזה הפוך, זה שאלוהים לא קיים שם זו הנוכחות הכי גדולה שלו. כשהאדם עומד מול עצמו במראה ומבין שהוא בסופו של דבר מה שיש לו, זו הנוכחות הכי גדולה של אלוהים. אם האלוהים נמצא בחייך, אז הוא גם נמצא ב'שטיסל'. אם לא, אז לא".

לדעתך, הציבור החילוני מפספס את החרדים?

"אין לי ביקורת על איש. יש שינוי משמעותי בתרבות ובאמנות שהתחיל גם מזה שאמנים חרדים נכנסו. האם המצב היום אידיאלי? אין אידיאלי. העונה הראשונה של 'שטיסל' יצאה כשהמפלגות החרדיות היו מודרות, היה יותר קל לאהוב את החרדים, להגיד 'איזה חמודים'. היום אני מניח שלאנשים יותר קשה. בסופו של דבר מדובר בהמון אנשים שהשאלות שמטרידות אותם הן צרות אנושיות שיש לכל אחד - הילד שעושה צרות בחיידר או הסבתא שבבית החולים.

"אנחנו מכירים את החרדים בעיקר מכותרות בעיתונים והדימוי החרדי צץ בעיקר בכל מיני הקשרים שליליים בתקשורת. השאיפה שלי ושל אורי הייתה להביא משפחה חרדית מהמיינסטרים. למרות שאנשים שהולכים בשוליים יותר מעניינים".

לאורך השנים יצירות הטלוויזיה והקולנוע החילוניות שעסקו בחרדים תמיד דנו בדמויות שרצו לפרוץ את המסגרת, לטעום מהפרי האסור.

"עוד מימי קונילמל, התירוץ לספר סיפור על חרדי היה קונפליקט - הוא מתאהב במישהי, רוצה לרקוד - אותו הרעיון עם שינויים. אתה רשאי לספר על דמות דתית רק דרך הקונפליקט הדתי. ויש תנועה אמנותית בעשור האחרון שבאה לפרק את המשוואה הזו. אצלנו אלו קונפליקטים של אנשים חרדים, שתמיד היו חרדים, שרוצים להמשיך להיות כאלה, ולא מרגישים בתוך שום חומות ולא רוצים לפרוץ אותן. הם אוהבים להיות חרדים והם יישארו חרדים. ועדיין, יש להם כל כך הרבה צרות, כי לכולנו יש צרות. כולנו רוצים ומתאכזבים, ונופלים ורוצים להמשיך. העובדה הזו שמספרים על דמות חרדית זו התבגרות של הקולנוע".

"אני פוחד לשכוח דברים, רגעים, להישכח"

אינדורסקי מספר על "המון" חרדים שצופים בסדרה, מגיבים, מבקרים ומתפלמסים בפורומים ובפייסבוק על סוגיות הלכתיות שעלו בה. בעיקר מוטרדים הצופים שומרי המצוות מסיפורה של הבת רוחמי (ספוילר מגיע) שקודשה לנישואים בדרך לא שגרתית. "חרדים מתייחסים לזה כאל מציאות", הוא אומר.

מעסיק אותם איך הם משתקפים.

"יש אובססיה חרדית שגם אני נגוע בה, של איך החילונים מסתכלים עלינו. כשעבדתי בעיתון 'בקהילה' זה משהו שעסקתי בו רבות, איך אנחנו נראים בעיניהם, מי מייצג אותנו, ושיהיו 'מסבירנים'. לדעתי, החרדים אוהבים לראות את עצמם במראה של 'שטיסל', אבל הם לפעמים לא בטוחים שאלה באמת הם, בגלל האירועים שפוקדים את המשפחה. כל משפחה אומללה בדרכה, אמרו את זה לפניי, ואצלנו אומרים שלכל אחד יש את הפעקל'ה (החבילה - ל"א) שלו. בדרמה אתה צריך למצוא את הפעקל'ה הזה, את הפצע שלא רואים אותו".

איזה קול מהדהד בך בזמן הכתיבה ומכתיב את יצירתך, של הצופה החרדי המבקר או של הצופה החילוני?

"ברגע שאתה מתחיל לחשוב מה יגידו על היצירה שלך, לא משנה מי, זה אף פעם לא ייצא טוב. אתה כותב ומקווה שאתה כותב סיפור טוב, ואף פעם לא יודע אם הוא כזה. זה יכול להיות מדהים וזה יכול להיות ממש גרוע. אתה יודע כמה סיפורים נגנזו בעבודה על העונה השנייה? אתה מנסה להבין מה מגיע מהעולם הזה, מה רוצה להסתפר".

אין לך אחריות? תחושת שליחות?

"מה אני? מי אני? מה אני יודע? מאוד מסוכן להיכנס למילים גדולות כמו 'שליחות' ו'אחריות'. אין לי שליחות ולא מטרה. אני רוצה לספר סיפור. הסיפורים מגיעים מזיכרונות, מאנשים שאני מכיר, שהייתי רוצה להכיר, מסיטואציות שקשורות לעולם שגדלתי בו. יש משפט שעקיבא אומר באחד הפרקים, שלאמנות יש היכולת להפוך את מה שקורה מול העיניים לזיכרון כבר בזמן שהוא קורה. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי באופן אישי הוא השכחה, לשכוח דברים, רגעים, להישכח. והאמנות נותנת לנו את האפשרות לשמור ולדייק ולהפוך אותם לזיכרון. אני לא יודע כמה זמן 'שטיסל' תישאר בזיכרון של מישהו".

הדמויות בשטיסל מאוד לא מושלמות. יש הרבה נבירה בחולשות ובפחדים. זה מגיע ממך?

"איזו שאלה, גם ממני. הדבר שהכי מאפיין את הדמויות זו הכנות, היכולת להודות בחולשות. כולנו מלאים בכפילויות ובהסתרות, וכל רגע שבו אתה מצליח לקלף משהו הוא התגלות. האני מאמין שאנחנו מנסים להיצמד אליו הוא שאין אנשים רעים, יש אנשים שקר להם. קור הוא מוטיב מאוד נוכח ב'שטיסל'. הקור הפנימי, המזרח האירופי. אין דמויות רעות בסדרה, כל בן אדם הוא אהוב, גם בזכות חולשותיו. כמה קל להגיד מבחוץ 'הוא לא בסדר', וכמה קשה לראות מה באמת האדם עובר. כשאני נכנס לבניין משרדים, עולה במעלית ועומד מול מראה, אני שואל אותו מי אתה? מה אני עושה איתך?".

וכשאתה מסתכל במראה היום, אתה יודע מה אתה רואה?

"אנחנו בני אדם, עטופים בכל כך הרבה מגננות ושקרים, שהרבה פעמים אתה מסתכל על עצמך, רואה את הדימוי שנוצר ממך ואתה שלם עם זה. ואתה לא עוצר לחשוב מי נמצא שם בפנים. הרגעים שבהם אתה מצליח למצוא את עצמך באמת הם רגעים נעלים".

בין מאה שערים לבית צפאפא

אחוות המיעוטים של אינדורסקי וסייד קשוע

אחד הליהוקים המפתיעים והמוצלחים של העונה השנייה של "שטיסל", הוא דווקא בגזרת עורך התסריט של הסדרה - התסריטאי והסופר סייד קשוע. "זה מפתיע, אבל מאוד מתבקש", אומר יהונתן אינדורסקי. "גם משום שהוא באמת יוצר גדול וסופר מדהים, שיש לו היכולת להסתכל על הצופים ולהבין אותם".

זה היה חיבור טבעי?

"מאוד. אחוות מיעוטים זה משהו שתמיד אפשר להבין. יש ב'שטיסל' סצנה של התחבטויות על ה'בננית' שהייתה כשהיינו ילדים, או כל מיני חטיפים למיניהם שלא קיימים יותר, והמקומות היחידים שאתה עוד יכול למצוא אותם זה במאה שערים או בבית צפאפא. היינו מתבדחים על זה. השיח בינינו היה אופטימי וחיובי, אבל יש לצערי בישראל איזו נטייה של מיעוט לשנוא במיוחד מיעוטים אחרים בחברה, יש מעין תחרות כזאת".

היה ביניכם "שיח אחוות מיעוטים" שכזה?

"הוא אף פעם לא יצא מגבולות ההומור. היו מוחות כל כך גדולים בתולדות האנושות, שמה הסיכוי שבוויכוח בסוגיות פוליטיות אני אגיד טיעון שעוד לא נאמר? הכל כבר נאמר וישן. לעומת זאת, כשמדובר ברגש הכי קטן, כמו בסיפורים שבסדרה, רגש של ילד שמתאהב בילדה, כמוהו אף פעם עוד לא היה, הוא תמיד חדש בעולם".

יהונתן אינדורסקי

תסריטאי ובמאי, יוצר "שטיסל"

אישי: בן 31, גרוש, תושב תל אביב

מקצועי: היה כתב בעיתון "בקהילה", ערך את העיתון "בשעה טובה", ביים וצילם את סרט התעודה "עולים ויורדים בו", יצר את סרט התעודה "זמן פוניבז'", ביים את הסרט הקצר "החזן והים"

השכלה: לימודים בישיבת פוניבז', לימודי קולנוע ב"סם שפיגל"

פרסים: פרס הסרט המצטיין עבור סרט הגמר ב"סם שפיגל", "דרייבר"; פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2013 בקטגוריית סרטי ביכורים ופרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל Jewish Motifs בוורשה 2014 ל"זמן פוניבז'"; פרס לבימוי סרט עלילתי קצר בפסטיבל ירושלים לסרט "החזן והים"

עוד משהו: לאחרונה התחיל ללמוד לנגן על אקורדיון. "זה חלום ישן שלי שאני מקווה שיגיע מתישהו למימוש"