שיווק פטריוטי

"הפטריוטים", זה שמה של התוכנית המרכזית בערוץ 20. ככלל, הערוץ הכריז על עצמו כפטריוטי מאז יומו הראשון. זאת לצד "לאומי", "ציוני" ושאר כינויים שאין צורך להצהיר עליהם.

אבל את הפטריוטיות - מונח אמריקאי בבסיסו - היה צריך להדגיש. לא רק בגלל הכמיהה להיות ערוץ פוקס ניוז מקומי, אלא בעיקר כתוכחה אל מול יתר גופי התקשורת, ובראשם ערוצים 2 ו-10. אלה כיכבו בקמפיין ההשקה של ערוץ 20 כדוגמה חיה לשמאלניות, שהיא כידוע חוסר פטריוטיות.

אלא שעם כל ההשקעה בהטמעת המותג, השבוע הערוץ נכשל דווקא שם. הפוסט שפרסם הערוץ תחת הלוגו הרשמי שלו, ולא של אחד מהפובליציסטים הרבים והראויים שמאכלסים את שידוריו, היה לגיטימי. מותר לבקר את נשיא המדינה. הוא גם לא היה מסית, חלילה.

לא הייתה בו כל קריאה למעשה או התרת דם, אם כי ברשתות החברתיות הסתה היא פלואידית הרבה יותר מבעבר. זו בוודאי לא עבירה על כללי רישיונו, ואין דרישה ממנו לאובייקטיביות. ועם זאת, אם יש משהו שהפוסט הזה היה, זה לא פטריוטי.

הקביעה לפיה נשיא מדינת ישראל אינו מייצג את עמו, היא חתירה נגד כל מה שהערוץ חרת על דגלו (הכחול והלבן) ומבקש לשקף - אהבה ומסירות לארץ, למדינה ולסמליה. פטריוטיות.

יש לבקר - ויש לקעקע. אין כל הבדל בין הנשיא, כנסת ישראל, מנורת שבעת הקנים או גבעת התחמושת. זאת כמובן אם הפטריוטיות בנשמתך.

אבל זה לא באמת סיפור על אהבת הארץ ומוסדותיה, אלא על שיווק. הרי מאז החל לנפנף בגרונו של ריבלין, זכה ערוץ 20 לסיקור חסר תקדים. אפילו הצטרפותו של הח"כ לרגע שרון גל, שזכתה לקידום מעל עיתון זה, לא יצרה כל-כך הרבה באזז. את הסימן לכך אפשר היה לראות כבר בפתחו של אותו פוסט שנוי במחלוקת.

להקצין ולהיות אגרסיביים

"גם אם מוסד הנשיאות יחרים את ערוץ 20, גם אם ערוץ 20 ישלם את המחיר על כך שהוא מנגח את הנשיא המאותרג ביותר בתולדות המדינה, הגיע הזמן לומר את האמת בקול רם", כתב איש הדיגיטל של הערוץ - ולמעשה ביקש להגיד: "הלוואי שמוסד הנשיאות יחרים את ערוץ 20, הלוואי שנרוויח את המחיר". לאור הסנטימנט הלא מעודן הזה, ספק אם אפשר להתייחס למה שנאמר כאן בקול רם כ"אמת".

כשבאותו הערב הופיע בערוץ אראל סג"ל ופס דבק גדול ושחור, שבא להעיד על השתקה, מודבק לפיו - האסימון ירד. הפה היה חסום, אבל העיניים נצצו מאושר. הוא הניח שצופים בו הרבה יותר שברירי אחוזים מאי-פעם.

ערוץ 20, כבר שכחנו, נולד כערוץ מורשת. הוא אמור היה לעסוק בדת ובזהות יהודית, אך בחר לעצמו משימה חשובה מאין כמוה ואף משמעותית - לשמש פה למי שהודרו ממרכז הבמה התקשורתית שנים רבות. מי שתפיסת העולם שלהם, שפתם, אופן החשיבה ואפילו חזותם נעדרו מהפריים טיים הישראלי. כשהערוץ החליט שהוא פטריוטי, על כל זיקוקי יום העצמאות והפטישים שנלווים לזה - זו כבר הייתה החלטה שיווקית, בוודאי שלא ערכית.

כשאתה ערוץ נישה, ואתה רוצה להרוויח כסף - אתה חייב להיות נוכח ולתפוס קהל גדול ככל האפשר. הסנטימנט הלאומי, התחזקות הליכוד בבחירות ורגש הקיפוח העז שתוקף את אנשי הציונות הדתית שחשים שקולם לא נשמע דיו, הבהירו לערוץ שאם הם רוצים להרוויח, הם חייבים להיות ימניים. וככל שהרייטינג חסר, והכסף לא נוזל - חייבים להעלות את הווליום, להקצין, להיות אגרסיביים יותר.

אז הקיפוח האמיתי הופך לפרומו זול, והשיח הנדרש הופך לצעקות של סיסמאות, והצורך במקום הופך לפוסט אווילי ומיותר. צופים לא יגיעו משם, גם לא ממון, אפילו לא תקומה לעם היהודי. רק כמה לייקים לכל היותר.