את השנה האחרונה והמאוד אמביציוזית של הבמאי הצעיר עירד רובינשטיין אפשר לדמות למשחק פוקר שבו הוא מעלה פעם את ההימור ("המחברת הגדולה"), ואז שוב ("רומיאו ויוליה"), ואז הוא נכנס כבר עם כל הקופה ב"מר ורטיגו" על הבמה המרכזית של תיאטרון גשר. 3 עיבודים מאתגרים, כל אחד מסוגו (המוצלח ביותר בעיני היה "המחברת הגדולה"), ורובינשטיין מראה שיש לו לא רק את האומץ להתמודד עם חומרים מורכבים, אלא גם את הכישרון להתעופף, ממש כמו וולט נער הפלא, הגיבור של הסופר פול אוסטר ב"מר ורטיגו".
זהו עיבוד ראשון אל הבמה של הספר שיצא ב-1994 ולא מדובר בעניין של מה בכך. מצד אחד, העולם שיוצר אוסטר הוא עולם שנע בין הביטוי הנמוך ביותר של הקיום האנושי (גזענות, שנאה והמון אלימות), לבין הפנטסטי והנשגב (והשאיפה להתרומם מעל לכל הטינופת), וככזה תיאטרון הוא מקום יותר מראוי להתמודד עם המורכבות. מצד שני, מדובר בספר אייקוני, שכמו במקרים רבים של עיבודים קולנועיים או בימתיים ליצירות ספרותיות, מזמין את שורת המחץ ש"הספר טוב יותר". ובכן, הספר לרוב "טוב יותר", ומן הטעם הפשוט - מדובר בקרב אבוד בין החוויה האישית ובין החוויה הקבוצתית. בין החוויה האינטימית שבה האדם חופשי ליצור לעצמו עולם שלם וייחודי במערכת יחסים מדומיינת עם הסופר ודמויותיו, ובין חוויה שבה הסיפור מתווך על-ידי גורם שלישי.
בעיניי, בכל אופן, זו לא צריכה להיות התמודדות של ראש בראש, אלא חוויה משלימה - ממש כפי שהעיבוד האפוקליפטי של רובינשטיין ל"רומיאו ויוליה" אינו צריך להתחרות במחזה בגרסה הקלאסית שלו. בין מי שקרא את "מר ורטיגו" עוד קודם ההצגה, ובין מי שימהר לקרוא אותו אחריה - החוויה הכוללת תהיה עשירה יותר מאשר כל אחת לגופה.
גרסת בלהות לפיטר פן
"מר ורטיגו" מביא את סיפורו של וולט (הלל קפון המאוד מוכשר), יתום עני באמריקה של ראשית המאה שעברה, שמתגורר עם דודיו שמתעללים בו (בהצגה זהו רק הדוד, בעוד תפקיד כריזמטי של מיקי לאון). את הדוד והנער פוגש המאסטר יהודי (בתפקיד מרשים של גלעד קלטר), שרוכש את הנער מהדוד בחמישה דולר, ולוקח אותו אל חוותה של גברת ווית'רספון (קארין סרויה המצוינת), שבה הוא מבקש לשחק את תפקידו של אלוהים ולשנות סדרי עולם. את הנער שחום העור והנכה איזופוס (אורי יניב המצוין גם כן), הוא מבקש להוציא מהדרום הנבער של הקו-קלוקס-קלאן, ולהפוך אותו לסטודנט מצטיין עם מלגה לייל, כי "יום אחד הוא יהיה הנשיא השחור של אמריקה". ואת וולט, בעל מוח של הציפור, הוא מבקש ללמד לעוף, ולשם כך הוא מעביר אותו מסע עינויים מזעזע ולא קל לצפייה, שבסופם הוא יקיא את האדם שבו וייברא מחדש כבן האלוהים.
זהו כמובן סיפור מטאפורי על המחיר שאדם צריך לשלם בשביל להתעלות אל מעל ליצר הרע, והאם דבר כזה בכלל אפשרי? ואם כן, אז האם לעולם חוסן, או שהיצר הרע סופו לגבור, להשתלט ולרסק את הגיבור אל הקרקע? גרסת הבלהות לפיטר פן, שלנצח נשאר ילד טהור, אבל רק בארץ לעולם לא.
רובינשטיין והצוות המיומן של גשר (מיכאל קרמנקו על התפאורה, אבי יונה בואנו על התאורה), בנו עולם עם המון "תיאטרון" על הבמה. דימויים על גבי דימויים, ועם כמה תמונות מרשימות של תנועה, שמכניסות את הצופה אל "ארץ הלעולם לא יהיה פה טוב" של פול אוסטר. הצגה מיוחדת, מאתגרת ומעוררת מחשבה, שמצטרפת לגל החדש של תיאטרון גשר, שאט-אט מרוויח גם את בריאתו מחדש שלו עצמו.
"מר ורטיגו" מאת יואב שוטן-גושן ועירד רובינשטיין (ובבימויו), על-פי ספרו של פול אוסטר, תיאטרון גשר.
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
