יום הדין של השופט דוד רוזן

כבר מיומו הראשון כשופט בבית משפט השלום צפו לשופט דוד רוזן גדולות ונצורות. מי שבמסגרת שירותו הצבאי שימש כסנגור הצבאי הראשי, הפך לימים לאימתם של העבריינים.

לאורך 21 שנות כהונתו כשופט, עד כה, ידוע רוזן כשופט בעל מזג שיפוטי נוח, כמי שזוכר שלצד היותו שופט, הוא גם, אולי קודם כל, בן אדם. ביושבו לדין, ניכר בו שרק המשפט לנגד עיניו. הוא אינו מסתנוור מסמכות. לא מזו שלו ולא מזו של אלה, שבאים בפניו כנאשמים. את כולם הוא בוחן בגובה העיניים. באותו הגובה בדיוק.

עם הצועדים במצעד הנאשמים שעבר באולמותיו של השופט רוזן, זכורים בעיקר עורך הדין והשר לשעבר יעקב נאמן, השר לשעבר אביגדור קהלני, יעקב נמרודי, יגאל תומרקין, ראשי השקעות דיסקונט, השופט לשעבר דן כהן, אסי אבוטבול, עמיר מולנר, דוד ואנונו מרשות המסים, האחים פריניאן, אלי רייפמן, ג'קי בן-זקן, איתן אלדר (מפרשת מנופים), מאיר אוחנה (מפרשת הבנק המחתרתי) ועוד ועוד.

אלא שאין ספק כי גולת הכותרת של הקריירה השיפוטית של רוזן הגיעה בדמות משפט הולילנד. בסיומו הוא לא נרתע מלהרשיע בעבירות שוחד את אהוד אולמרט, את אורי לופוליאנסקי ועוד שורה של בכירים וידועים. על אולמרט הוא גזר 8 שנות מאסר, מתוכן 6 שנים לריצוי בפועל; ואילו על לופליאנסקי החולה נגזרו 7 שנות מאסר, מתוכן 6 לריצוי בפועל.

הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין הנפיקה עטו המושחזת של רוזן דברים נוקבים וקשים אודות אולמרט (ואודות אחרים). כדרכו, הוא בחן את הדברים לגופם, תוך שהוא זוכר מי הוא הנאשם הניצב בפניו, ותוך שהוא מביא זאת בחשבון רק בהקשרים, שבהם ראוי להביא זאת בחשבון.

רוזן לא נבהל מכך שהוא שולח ראש ממשלה לשעבר לרצות שנות מאסר רבות. בהכריעו בדין ובהטילו את העונשים החמורים ביצע רוזן את מלאכתו, וידע כי בהמשך הדרך זו תיבחן על-ידי שופטי בית המשפט העליון. ובכל זאת, למקרא הדברים שנכתבו על-ידו, ניכר כי בעת כתיבתם הוא לא עסק בערעור, שהוא ידע שיוגש.

זו דרכו של משפט. שופט אחד מוציא תחת ידיו פסק דין, וזה עובר תחת שבט ביקורתם של שופטים בערכאה גבוהה יותר.

מן המפורסמות היא שקבלת ערעור על פסק דין כלשהו אינה מצביעה בהכרח על כך שהשופט שהערעור על פסק דינו התקבל, הוא שופט בלתי מוצלח. אפילו לאחרונה מצאנו שופט, שכבר לאחר שהחל לכהן בבית המשפט העליון, קיבלו חבריו בעליון ערעור על פסק דין שיצא תחת ידיו בעת שכיהן בבית המשפט המחוזי. זו דרכו של משפט.

ואם כך, ניתן לומר כי ההכרעה הצפויה מחר בערעור בפרשת הולילנד אינה אמורה לשנות כהוא זה את דרכו של השופט רוזן. היא אינה צפויה להשפיע על הקריירה השיפוטית שלו. דווקא רוזן אמור להבין שמדובר ב"עוד תיק", כמו תיקים רבים שבאו בפניו בעבר.

ובכל זאת, התחושה היא שלא זה המצב. לא ב"עוד תיק" מדובר. מדובר בציון דרך לא רק בחייה של מדינת ישראל אלא גם בחייו של רוזן. דחיית הערעור, או קביעה שתציג את רוזן כמי שקיבל את ההכרעות הנכונות והראויות, תטביע חותמת חשובה ומשמעותית על הפטיש המונח על שולחנו. קביעה שכזו תעלה עוד את קרנו. היא תספק אישור מוחץ לדרכו מימים ימימה. יכול שהיא תקצר את דרכו לעבר בית המשפט העליון.

קבלת הערעור, מנגד, בוודאי באופן שיבטל את הקביעות מהותיות והחשובות שיצאו תחת ידיו של רוזן, עלולה להיות "מכת מחץ" עבורו. תוצאה שכזו עלולה לפגוע אנושות בתדמיתו בעיני הציבור, אולי אפילו בעיניו שלו עצמו. יכול שיהיה בה כדי לזעזע את הכיסא שעליו הוא יושב.

השופט רוזן יודע שבמשפט הולילנד הוא ביצע את מלאכתו כראוי, תהא תוצאת הערעור אשר תהא. ובכל זאת, ניתן לשער כי מחר בבוקר הוא ימתין בדריכות ובמתח למוצא פיהם של שופטי העליון. מחר הוא גם יום הדין שלו.