המסר של מרקל

הגרמני היחיד שנבחר עד כה ל"איש השנה" על-ידי המגזין "טיים" היה קנצלר גרמניה בשנת 1938, אדולף היטלר. עד כה. השנה, 77 שנה אחרי הבחירה ההיא, נבחרה הקנצלרית הגרמנית אנגלה מרקל על-ידי המגזין המכובד להיות "איש השנה". יש כאן סימן מעודד מאוד - דברים יכולים להשתנות לטובה. שהרי אין ניגוד גדול יותר מאשר שני הקנצלרים הגרמנים האלה (נוסף לבשורת השוויון המגדרי שהתעגן במהלך השנים), ואין טוב מאשר להשוות את מניעי בחירתם על ידי מערכת ה"טיים" כדי לראות עד כמה השתנו הזמנים.

היטלר נבחר אז לאיש השנה בשל הצלחותיו המרשימות בזירה הבינלאומית: הרייך הגרמני סיפח את אוסטריה ואת אזור הסודטים (חבל הסודטים) הגרמני, שהיה במדינה הצ'כוסלובקית. עורכי ה"טיים" דאז לא נרתעו גם מלבחור בהיטלר כאיש השנה על אף שזו הייתה השנה שבה החלה גרמניה לסמן את האות J בדרכונם של יהודים, ובה ארע פוגרום "ליל הבדולח" (נובמבר 1938), שבו קיפחו חייהם מאות יהודים גרמנים ונשרפו בתי-כנסת בכל רחבי גרמניה.

עד כמה השתנו הזמנים: הקנצלרית של היום השתתפה בברלין בהפגנה נגד אנטישמיות אחרי מבצע צוק איתן, והיא מגדירה את ישראל כחלק מ"הגיון המדינה הגרמנית", לאמור: פגיעה בביטחון מדינת ישראל כמוה כפגיעה בגרמניה. ואף זה שייך לעניין: גם הרגישות האמריקאית לאנטישמיות עברה מהפך במהלך 80 השנה שעברו, מאותם ימים שבהם הפליית יהודים הייתה חלק מן התרבות האמריקנית.

אנגלה מרקל זכתה להיות "אשת השנה" בעיקר עקב שני אתגרים שמעידים על מהפך היסטורי: האחד, הובלת המאמץ להצלת הכלכלה היוונית, שימור יוון בתוך האיחוד האירופי, ושמירת האיחוד האירופי מפני פירוק; והשני, ניהול משבר הפליטים באירופה. בשני האתגרים התנהלה גרמניה של מרקל בדרך הפוכה לזו של גרמניה של שנות ה-30: בשני הנושאים הועמד האינטרס האירופי לפני האינטרס הלאומי, ואם נרצה: זוהה האינטרס הלאומי הגרמני עם האינטרס של אירופה נאורה. במיוחד בולט המהפך בשאלת הפליטים: בשנת 1938 הייתה גרמניה המדינה שיצרה את בעיית הפליטים, בעיית היהודים ברייך הגרמני; בשנת 2015 גרמניה היא זו שפותחת את שעריה לפליטים יותר מכל ארץ אחרת.

שני האתגרים (הצלת כלכלת יוון ושמירת האיחוד, והפליטים) הם קשים מנקודת ראות של מדיניות פנים-גרמנית. בעניין היווני נשאלה השאלה אם גרמניה צריכה להיכנס לסיכון כלכלי כדי להציל מדינה אחרת; ובעניין הפליטים נשאלה שאלה כפולה, האם אין הפליטים מסכנים את המארג החברתי בגרמניה, והאם אין ההשקעה הכספית בקליטת הפליטים באה על-חשבון תשלומי מדינת הרווחה ל"עניי עירך" הגרמנים.

המאמץ שעושה מרקל, ועימה מרבית המערכת הפוליטית הגרמנית, להסביר כי שני הצעדים הם לקח היסטורי על רקע תקופות עברו, צעדים שיש בהם בסופו של דבר ברכה לגרמניה ולא קללה, אינו עניין של מה בכך. כמו בכל אירופה ובישראל, הטוענים בשם "האינטרס הלאומי המסורתי" מרימים קולם. בתוך כך נשמע גם הקול הצורם של לאומנים וגזענים, שחוששים לצבעו הלבן של הגרמני הממוצע ולהשתייכותו הדתית. מבחינה זו, אפשר להעריך את בחירת אשת השנה כמסר: מרקל מוכנה להתמודד עם המגמות הלאומניות, הגזעניות, הריאקציוניות, ולהסתכן גם באובדן פופולריות אגב כך. היא אינה מתחנפת לאיום מימין, ואינה משתמשת באיום הטרור המוסלמי כתירוץ, כפי שעושים כמעט רוב הפוליטיקאים אצלנו.

עם זאת, יש להניח שהבחירה של ה"טיים" והסיבות לבחירה זו אינם בהכרח מתקבלים על דעתם של מרבית הישראלים, שהרי המסקנה מן השיעור ההיסטורי בארץ היא הפוכה לזו של גרמניה של מרקל: ישראל אינה רואה באירופה משאת נפש, אלא להיפך - אויב. והראיה - הצעת החוק לסמן אגודות לזכויות אזרח המסתייעות בכספים אירופיים באות מצורעים, שהרי אירופה כמוה כצרעת (אולי נחתים את דרכוניהם באות E?).

ישראל גם אינה רואה אינטרס שיכול שיהיה עליון על האינטרס הלאומי. ישראל אינה יכולה לקבל עיקרון אחר מאשר עקרון המוצא, האתניות והגזע כדי להגדיר מי "שלנו" ומי לא. ישראל אינה מבינה כיצד אירופים-נוצרים מתייחסים לערבים-מוסלמים כאל פליטים שיש לקבלם. ישראל גם אינה מבינה את תרבות "ברוך הבא" של מרקל, שהרי אנחנו יצרנו במקומה את תרבות "חולות". וניתנת האמת להיאמר: אפילו ציבור הבוחרים של מרקל תוהה כיצד ישראל לומדת שיעור כל-כך שונה מהשיעור שלומדים האירופים, תרבות של "על חרבך תחיה לנצח".