שנה מדכדכת בכלכלה

הנה מגיעה עונת סיכומי סוף השנה: סיכומים שבהם מסתכלים לאחור, ומנסים לאפיין את 12 החודשים של שנת 2015 שמסתיימים השבוע. בכל מה שקשור למשק הישראלי, מבחינה כלכלית, הנתונים מספרים על עוד שנה של דריכה במקום, ואף של נסיגה. המשך הצמיחה הנמוכה, בקצב שנתי של 2.5%, לחץ דפלציוני, ירידת מדד המחירים לצרכן בכ-0.9%, עלייה מזערית בפריון.

בהשוואה למשקי מדינות ה-OECD, ישראל היא עדיין מדינה של עוני רב, פערי שכר, פערי הכנסות, ושירותים חברתיים שאינם מתקרבים בהיקפם ובאיכותם למה שמקובל במדינות מתועשות, במיוחד באירופה.

הבעיה היא, שמול מציאות עגומה זו, אין מדיניות כלכלית וחברתית סדורה, ברורה, בעלת סדר עדיפויות והגדרות של דרכי פעולה. למעשה, כל מהלך שננקט השנה, ממכרזי "מחיר למשתכן" בתחום הדיור, ועד להורדה המתוכננת במחירי החשמל, נבע מסדר-יום פוליטי של השרים.

למדינת ישראל אין שר אוצר, אלא שר-על לענייני בינוי ושיכון. לישראל אין ועדת שרים לכלכלה, אלא קבוצה של פקידים באגף התקציבים המתחרה בקבוצת פקידים במועצה הלאומית לכלכלה. לישראל אין תקציב מדינה המגדיר סדרי עדיפויות, אלא מסמך ריק מתוכן, אשר אישורו נועד למנוע את נפילת הממשלה. העיקרון התקציבי הידוע היחיד הוא, שהצבא יקבל כל סכום שידרוש. כלכלת ישראל זקוקה מאוד לסדרה של רפורמות חיוניות, אשר בלעדיהן המשק ימשיך לשקוע בסטגנציה, במקרה הטוב.

בתחום המיסוי - היה צריך לבצע מהלך של שינויים עמוקים, לבחון את שיעורי המס הישיר לעומת המס העקיף, לברר את התועלת של הפטורים הקיימים במערכת המס, לבחון עד כמה הורדות מסי החברות והמס הישיר תרמו לצמיחת המשק, עד כמה תכנוני המס האגרסיביים של תאגידים ופרטים, פוגעים בהכנסות המדינה ללא תמורה ממשית לכלכלה המקומית.

בעקבות יוזמות של ה-OECD ייתכן שעוד נראה שיפור בכל מה שקשור לחברות הרב-לאומיות הפועלות בישראל, אך במה שנוגע ליוזמות ממשלתיות, כל מה שיש אלה יוזמות מבודדות. פעם מורידים את המע"מ, בפעם אחרת ממשיכים להוריד את מס החברות ועוד. יש בכך תועלת פוליטית לשר האוצר משה כחלון, אך ספק אם יש בכך תועלת כלשהי למשק.

בתחום הביטחון - רפורמה נחוצה נוספת, זו שהתייחסה לתקציב הביטחון, נוסחה על-ידי ועדת לוקר, אך לא תיושם על-פי החלטתו של ראש-הממשלה בנימין נתניהו. בדומה לכל דבר אחר, ראש-הממשלה מחשב קודם-כול, מה כל מהלך תורם לו, ועד כמה הוא עלול לגרום לזעזועים מול בעלי כוח במפלגתו. התוצאה היא, שמערכת הביטחון תמשיך להתנהל לה כמדינה בתוך מדינה, בלי צורך ממשי לתת דין-וחשבון לציבור על השימושים שהיא עושה בכספים הרבים שמועברים אליה מאותו ציבור.

אפשר היה להמשיך ולסקור כל תחום במשק הישראלי, ולהראות עד כמה שינויים מבניים הם חיוניים: במערכת החינוך והבריאות, בבחינה של מערכת הפנסיה לעומת הצרכים העתידיים של האוכלוסייה, בשוק העבודה אשר סובל מכשלי יסוד שגרמו לו להפוך למערכת שמייצרת עוני ואי-שוויון, ולשוק שמקבע תמריצים להנצחת הפריון הנמוך.

אי אפשר לסיים את הסיכום השנתי על המשק בלי להפנות את הזרקור לאחת התופעות שלא זוכות לתשומת-לב ראויה. גם השנה המשק הישראלי ירשום עודף בחשבון השוטף במאזן התשלומים. השנה העודף יהיה גבוה במיוחד, אולי יותר מ-10 מיליארד דולר.

לכאורה, זהו נתון מעודד המצביע על חוסן משקי. וזו הבחנה נכונה, במידה מסוימת. אלא שבאותה נשימה חייבים לציין כי עודף כזה מצביע על כך שהחיסכון בישראל גבוה מההשקעה. זאת, בשעה שהמשק זקוק להשקעות לפיתוח תשתיות פיזיות ואנושיות.

המגזר הפרטי הישראלי צובר נכסים בחו"ל, אבל מנגד אין מדיניות אשר תעודד הפניית מקורות אלה להשקעות נרחבות כאן בבית - בתחומים של תחבורה, חינוך, הכשרות מקצועיות ועוד.

זו, אם כך, השנה שהייתה. ואם אפשר לנחש, נראה כי זו שתבוא אחריה לא תהיה שונה ממנה. הממשלה "מתנהלת", הפוליטיקה "מתגלגלת". יש "חוק עמותות", ויש "שוברים שתיקה". יש את "מעונות ראש-הממשלה", ויש חשדות נגד שר הפנים. יש הצהרות, יש ראיונות, יש מסיבות-עיתונאים.

אבל בשורה התחתונה - תוכניות של ממש, זה כבר יותר מדי. אולי אחרי החגים. בלי נדר.