בבית המשפט העליון עתידה להתקבל בחודשיים הקרובים החלטה בנוגע לבקשה לתביעה ייצוגית, בהיקף של 680 מיליון שקל, שהוגשה נגד חברת אי.די.בי החבוטה - ונדחתה בבית המשפט המחוזי.
אי.די.בי מתמודדת בשנים האחרונות עם לא מעט תובענות ייצוגיות ותביעות נגזרות. מדובר לכאורה בעוד תביעה ייצוגית של עוד בעל מניות מיעוט אשר נדחתה במחוזי ונבחנת מחדש, אולם הפעם להחלטה הזאת - ובעיקר לבאות אחריה בתיק - עלולות להיות השלכות דרמטיות על כל שוק התובענות הייצוגיות.
במהלך הדיונים בתיק נגד אי.די.בי בבית המשפט המחוזי אירע דבר מה שלא מתרחש כדבר שבשגרה - חשיפת שכר-הטרחה המוגזם, יש שיאמרו שערורייתי, ששילמה חברת אי.די.בי לשני מומחים לכלכלה בעבור סיועם בהפרכת התביעה. החברה שילמה לא פחות מ-1.2 מיליון שקל, ללא הינד עפעף, למומחים הכלכליים פרופ' חיים בן-שחר ופרופ' אשר בלס, בעבור חוות-דעתם המלומדת. חוות-הדעת הוגשה לבית המשפט, טיעונים נטענו, והבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחתה (מכאן הערעור שהוגש לבית המשפט העליון).
אם הפרשה הייתה נגמרת בכך, כנראה לא היינו שומעים עליה עוד, אך הסיפור התגלגל לפתחה של השופטת (בפועל) שלומית יעקובוביץ', בשבתה כרשמת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שהייתה צריכה להכריע בשאלת היקף הוצאות המשפט שבהן יש לחייב את התובעים הייצוגים. פה התחילה הדרמה האמיתית.
במארס השנה חייבה הרשמת יעקובוביץ' את התובעים הייצוגיים בתשלום הוצאות המשפט של החברה, בסכום-עתק של כ-1.2 מיליון שקל, וזאת, מעבר לשכר-טרחתו של עורך הדין של אי.די.בי פתוח בסך 50 אלף שקל, שבו חויבו קודם לכן.
בעת מתן ההחלטה, הרשמת לא שקלה את סבירות הסכום ששילמה אי.די.בי לשני המומחים. הבדיקה היחידה שביצעה הייתה - אם הסכום הוצא כולו במטרה להתגונן מפני התביעה. לאחר שבדקה את ההוצאות, מצאה כי 87.3 אלף שקל בלבד אינם שייכים לתביעה, הפחיתה אותם וחייבה את התובעים לשלם לאי.די.בי את היתרה.
היעדר שיקול-הדעת והיעדר הביקורת השיפוטית באשר לסכום ששולם לכלכלנים המומחים העלו תהיות בקהילייה המשפטית, בלשון המעטה; כמו כן עלתה גם השאלה האקוטית לגבי היקף הנזק הרוחבי שעשתה הרשמת לזירת התובענות הייצוגיות, בייחוד בתחום שוק ההון. האם בשרבוט עט חוסל ענף תובענות שלם? שהרי איזה תובע ייצוגי ייקח על עצמו סיכון שהוא יחויב בהוצאות של מיליוני שקלים שהחברות הנתבעות מוציאות ללא היסוס, גם כאשר הוא מאמין שתביעתו מוצדקת?
"הוצאה לא סבירה ולא ראויה"
אולם השופטת יעקובוביץ' קיבלה הזדמנות שנייה לשקול את החלטתה. לאחר שהתובעים הייצוגיים ערערו על חיובם בהוצאות-העתק, ביטלה השופטת עפרה צ'רניאק את החלטתה של יעקובוביץ' והחזירה אותה לבחינה מחודשת אצלה, מבלי שתהיה תלויה בהחלטתה הראשונה. צ'רניאק אף "הדריכה" את יעקובוביץ' לשקול את סבירות גובה ההוצאות הפעם, וציינה כי יש לה זכות ואף חובה להפעיל שיקול-דעת בעניין.
הפעם בחרה יעקובוביץ' שלא לנקוב בסכום, אלא להמתין. בדיון שהתקיים בפניה המליצה השופטת לצדדים להמתין להחלטת בית המשפט העליון בערעור שהגישו התובעים הייצוגיים על ההחלטה לדחות את בקשתם לאישור התביעה הייצוגית מלכתחילה.
לאחר התנגדות קלה לדחייה שהציעה יעקובוביץ' מטעם בא-כוחה של אי.די.בי, שסבר כי אין סיבה להמתין לפסק דינו של בית המשפט העליון, כפי שלא הייתה כזו במועד הדיון הקודם בפני הרשמת - נעתרו הצדדים להמלצת בית המשפט והסכימו להשהות את הדיון בשאלת ההוצאות.
וכך, השאלה המרכזית של הדיון הזה עדיין תלויה, עומדת ומהדהדת: האם סביר לשלם למומחים שכר-טרחה בהיקף 1.2 מיליון שקל על חוות-דעת, מעמיקה ומלומדת ככל שתהיה? האם אין מדובר בפריצת גבולות הטעם הטוב? מה יש ב-79 העמודים של חוות-הדעת שנכתבה, שמצדיק את סכום-העתק שגבו המומחים?
התביעה המדוברת נגד אי.די.בי פתוח, והבקשה לאשרה כתביעה ייצוגית, הוגשה במאי 2009, על-ידי יעל כבירי-שמיע ו-11 מחזיקי מניית אי.די.בי פתוח נוספים מהציבור. זאת, בעקבות הצעת רכש של החברה, שבמסגרתה נרכשו מניות הציבור, והחברה חדלה להיות חברה ציבורית. התובעים דרשו לבטל את הצעת הרכש של החברה או לחלופין לחייב את אי.די.בי פתוח לשלם לבעלי מניות מהציבור סך של 680 מיליון שקל.
במארס 2014, דחתה שופטת המחוזי בתל-אביב, דרורה פלפל (כיום בדימוס), את הבקשה. התובעים הייצוגיים הגישו ערעור על ההחלטה, הערעור נדון וממתין להכרעת שופטי העליון. בינתיים, כאמור, נדונה שאלת החיוב בהוצאות באולמה של יעקובוביץ'.
התובעים הייצוגיים ניסו למנוע את חיובם בהוצאות הגבוהות, וטענו - באמצעות עו"ד יצחק אבירם - כי השכר הגבוה ששולם למומחי אי.די.בי פתוח מהווה "הוצאה לא סבירה ולא ראויה שלא הייתה לצורך". לטענתם, שכר-טרחה סביר של מומחה בהליך כזה נע בין 5,000 שקל ל-20 אלף שקל.
מנגד, חברת אי.די.בי פתוח טענה, באמצעות עורכי הדין יוסי בנקל, ענבל רז ואלי גלינקא ממשרד ראב"ד-מגריזו בנקל, כי מדובר בהוצאות שהיא נדרשה להוציא כדי להדוף תביעה מהותית שהוגשה על סכום של כ-680 מיליון שקל - "דבר המצדיק פנייתה למומחים מהשורה הראשונה בארץ בתחום".
האמנם יש חוות-דעת שמצדיקה תשלום בסך 1.2 מיליון שקל למומחים? האם מעמד-"העל" של המומחים בזירה האקדמית-כלכלית מצדיק תשלום כזה? האמנם, במדינה שנתיניה קורסים תחת נטל יוקר המחיה, זועקים על הפער בין שכר הבכירים לשכר המנקה בחברה; על העלאות השכר השערורייתיות של חברי הכנסת, בעוד שכבת העניים במדינה הולכת ומתנפחת - יש מקום לדרוש ולשלם סכומי-עתק כאלה עבור חוות-דעת אקדמית? התשובה, כך נראה, בגוף השאלה.
עו"ד יובל אלבשן, פעיל חברתי למען שכבות חלשות, סבור כי "יש פה שני חוליים שגורמים להחטאה של המערכת כולה. המערכת מזוהמת. זה גורם לזיהום מערכת המשפט והמערכת הכלכלית. באותו מועדון יוקרתי של פרופ' בן-שחר ופרופ' בלס חברים גם המנכ"לים של החברות ועוד בכירים בארץ. חברי המועדון הבכירים מוכנים לשלם סכומי-עתק זה לזה ללא שום צידוק כלכלי, כשבדרך-כלל הסכומים האלה לא משולמים מכיס פרטי, אלא מקופות של חברות ציבוריות, והציבור משלם אותם. לכן אין בעיה לדרוש סכומים מופרכים - ולקבל אותם. וככה הגענו לכאן".
לדברי עו"ד אלבשן, "שכר המומחים הוא עוד ביטוי לחגיגות ולהפרזות שכר הבכירים, של 'קח ככל יכולתך', ולכך שמי ששומר הצלחת אין לו שום אינטרס לשמור על הצלחת, ובסוף הציבור משלם. בשלב ראשון זה מתחיל בכך שאנשים מעיזים לקחת להם שכר כזה, לא בגלל שהעבודה מצדיקה זאת, אלא בגלל שאיש לא אומר להם 'לא'".
עו"ד אלבשן אומר כי הבעיה אינה מסתיימת בתאוות-הבצע, אלא הופכת לבעיה מהותית של מערכת המשפט. "תאוות-הבצע פחות מטרידה אותי מהעובדה שעכשיו הדבר הזה מזהם את מערכת המשפט, כי כאשר שכר המומחים הזה נכנס למערכת המשפט, הוא הופך מיד לשכר-טרחה ולהוצאות משפט, ומהווה עכשיו מחסום עצום בפני אנשים מהציבור שרוצים להגיש תביעות ייצוגיות, כדי להגן על הציבור מפני אותה התנהגות מזהמת".
לאלבשן אין ספק בעניין הזה: לו יחויבו התובעים הייצוגיים בסכום הזה, הדבר יהווה חסם בפני התביעות הבאות. "כל אדם שיגיש תביעה ייצוגית, ויידע שיש סיכוי שמחר הוא יצטרך לשלם שכר-טרחה של מיליון שקל, הוא יחשוב פעמיים ופשוט לא יגיש תביעה. וכך, מערכת המשפט מזדהמת, כי הכרה בשכר מומחים כזה מהווה מחסום בלתי צליח לכל מי שעוד מאמין באפשרות לעצור את ההתנהגות חסרת הרסן בשוק דרך מערכת המשפט".
אלבשן גם מבקר את הרשמת יעקובוביץ' על החלטתה הראשונה: "הרשמת חטאה חטא גדול. היא הייתה צריכה לפרק את הסכום, להבין איך הגיעו אליו, מי אישר אותו, למה הוא עומד על 1.2 מיליון שקל ולא על 50 או 5 מיליון, וכבר בשלב הזה לסרב לחייב בהוצאות הללו. כי כבר עכשיו המסר השלילי חילחל. גם אם לא יחייבו את התובעים הייצוגיים בהוצאות בשנית, הרשמת כבר יצרה תמריץ שלילי להגיש תביעות ייצוגיות נגד גורמים בעלי כוח וגופים חזקים, שיכולים לשלם סכומים כאלה - והמסר שעבר הוא 'אל תתעסקו איתנו'".
הבעיה אולי תסתיים בין כותלי בית המשפט, אך היא מתחילה בדרישה של שכר-הטרחה המופרז על-ידי המומחים. "ברמה האישית, עצוב לי שאנשים שבאו מהאקדמיה נותנים את ידם למהלך שבסופו של יום הוא מהלך של סתימת פיות בתוך מערכת המשפט. שום סכום כסף לא שווה שיתוף-פעולה כזה", אומר אלבשן.
הניסיון לאתר מומחים מהעולם הכלכלי והמשפטי שיבקרו את הסכומים שנדרשו ושולמו למומחים הכלכלנים - בגלוי - אינו פשוט. בשוק הזה נראה כי כולם נגועים באינטרסים. מומחים שונים רוצים, חולמים, מקווים לגבות שכר-טרחה כזה, אז למה לתקוף את הסכום שיעלה להם את רף השכר? עורכי דין זוכים בעצמם לסכומי שכר-טרחה עצומים בתביעות הייצוגיות הגדולות ובתביעות הענק נגד החברות, ומבינים שזה יהיה צבוע ואף מטופש מצידם לתקוף את הסכומים המחליפים ידיים ולירוק לבאר שממנה הם שותים.
גם נציגי החברות שמשלמות את הסכומים הללו מתעטפים בתירוץ הנוח שלפיו הם מגינים על החברה מפני איומי תביעה בהיקפים של מאות מיליוני שקלים, ולכן הסכום מוצדק. וכך, בפועל, כולם נהנים מאותה עוגה - קופת החברה, המשלמת את שכרם, והם לא רוצים להפסיד את הפרוסה שלהם.
לדברי עו"ד אלבשן, "בדיוק כך. כולם ניזונים מאותו מקום. אלה אותם חברי מועדון שמחלקים לעצמם גם משכורות בכירים, גם שכר-טרחה, גם משרות, והעלו את רמות תאוות-הבצע לרמות חדשות; ועכשיו זה חילחל גם לבתי המשפט".
עו"ד גיא גיסין לא מופתע מסכומי שכר-הטרחה שחברת אי.די.בי הייתה מוכנה לשלם, אליהם נחשף גם במסגרת הליכי ההבראה וההסדר שעברה, כשהופקעה מידיו של נוחי דנקנר.
לדבריו, "חברות גדולות משלמות את הסכומים האלה ולא עושות חשבון. כשעשינו את ההסדר באי.די.בי, אי-אפשר היה למצוא משרדי עורכי דין שיתייצבו מולם, כי כל משרדי עורכי הדין בתיק, היועצים ונותני השירותים, נקנו על-ידי החברה במשך השנים. הם - בעלי החברות - משלמים מספרים הזויים, כי דרך זה הם קונים בעצם את העסק. בכל תיק כאשר החברות האלה מגיעות לבית המשפט זורם הרבה כסף, למומחים, למעריכי שווי, לחוות-דעת, וגם עורכי-דין עולים כסף, אין מה לעשות. החברות יושבות על הקופה, ומי שישלם את זה זו החברה שהציבור מימן. זה מזעזע".
"דורשים סכומים הזויים"
מהצד של המומחים, אומר עו"ד גיסין, יש פה בעיה קשה. "לפעמים הם דורשים סכומים הזויים, כי הם רואים את סכום התביעה.
"מהצד של הנתבעים, כשמוגשת תביעה ייצוגית נגד חברה, שמסכנת אותה, בעליה מוכנים לשים כל מחיר - וזה שוק חופשי. האם זה סביר? זה לא סביר, ובוודאי לא סביר שיטילו את המחיר על התובעים, כי זה סוגר את התביעות הייצוגיות. וזו בעיה. אם אתה יודע שאתה נכנס למגרש שבו כשאתה מגיש תביעה, יכול להיות שמחר תפשוט-רגל בשבילה, זה דוחה את התביעות הייצוגיות. חיוב במיליון שקל זה מטורף. ראיתי הוצאות שנפסקו בהיקף 50-100 אלף שקל, ובית המשפט העליון פסק פעם 300 אלף שקל הוצאות, כי היו 3 נתבעים, וכל אחד מהם קיבל 100 אלף שקל הוצאות, אבל לא חלמנו על מיליון שקל".
ושוב, כמו תמיד במדינה שלנו, הנפגע הוא "האזרח הקטן". לדברי עו"ד גיסין, "הלקוח הייצוגי הוא בדרך-כלל איש קטן, בעל מניות קטן. זו שערורייה אם הוא צריך לשלם בסופו של דבר סכומים מטורפים, שהנתבעים לקחו על עצמם. אבל לא אכפת להם.
"היועץ המשפטי לממשלה צריך להיכנס לעניין הזה. יש לו מעמד בכל תביעה ייצוגית, הוא זה שצריך להסתכל על השיקולים של המדיניות, ולא על השיקולים הצרים של התביעה הספציפית; ולהביע את התנגדותו להטלת הוצאות שבסופו של דבר ישמידו ויכחידו את כל מטרת המחוקק בעניין של התביעות הייצוגיות. שוק חופשי לא צריך להיות פרוץ לפגוע בענף משפטי".
טענת "השוק החופשי" עלתה מספר פעמים בשיחות עם מקורבי המומחים הכלכליים וגורמים שונים מטעם אי.די.בי. בשוק החופשי הזה המומחה המוביל מציג מחיר, והחברה רשאית לא לבחור דווקא בו, אלא לפנות למומחה "זול" יותר. ובכלל, כשמדברים עם מקורביהם של המומחים בלס ובן-שחר, התמונה שהם רואים שונה בתכלית.
לטענתם, החברה עמדה מול סיכון של 680 מיליון שקל, הם מהמומחים המובילים בארץ בתחומם, הם עבדו קשה, נתנו חוות-דעת כלכלית, תמיכה וליווי לנתבעת - ובזכותם, בין היתר, נדחתה התביעה. אז מה בעצם רוצים מהם?
מעבר לכך, אומרים המקורבים, בית המשפט כבר הביע תרעומת על הזלזול שהפגין בא-כוח התובעים הייצוגיים כלפי חוות-הדעת, ואף חייב אותו בהוצאות, אז זו חותמת ההכשר הראויה ביותר לחוות-הדעת.
לדברי פרופסור בכיר, מהמיליה של בן-שחר ובלס, שמספק חוות-דעת רבות לתמיכה או לדחיית תביעות, "סכום חוות-הדעת של בלס ובן-שחר מאוד חריג, אבל לא צריך לזלזל בעבודה שלהם. הם היו צריכים לעשות הערכת שווי לחברה, שיש לה אולי 40 חברות תחתיה, לבנות תזרים מזומנים חוזרים על בסיס תחזיות, להיכנס לעומק להבין את כל אחת מהחברות, כל השווקים".
- האם זה הסכום שאתה היית דורש בעבור אותה עבודה?
הפרופסור הבכיר: "לא. זה גבוה בכמה מאות אלפי שקלים ממה שאני הייתי גובה. קרוב לוודאי שהייתי גובה בסביבות 100 אלף שקל, גג 200 אלף, כי זה מה שמקובל. אפשר גם לראות חוות-דעת כאלה בחצי מיליון, אבל הסכום שנגבה גבוה משמעותית מהשוק.
"בסדר או לא בסדר זו שאלה. יש פה מערכת שלמה שיצאה קצת מנקודת איזון, עם הקלות הבלתי נסבלת של להעמיד איום במאות מיליוני שקלים על חברות, לנסות לרכוב על הגב שלהן ושל בעלי השליטה שלהן. ולכן, כשיש כאלה סיכונים, לוקחים מומחים מהשורה הראשונה, ומשלמים להם".
אבל את אותם "הסברים" מצד מקורבי המומחים והחברים באקדמיה, אפשר גם לתרגם באופן הפוך: החברה עמדה מול איום בסכום-עתק והפכה לבת-ערובה של המומחים והיועצים, שידעו כי היד ששומרת על הקופה רועדת וחלשה מול הסיכון. אז אפשר לדרוש יותר. הרבה יותר.
השופטת (בדימוס) דרורה פלפל, אשר טרם פרישתה מכס השיפוט הייתה זו שדחתה את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נגד אי.די.בי בפרשה זו, לא מסתירה את תדהמתה מהכיוון שלקח התיק בהמשך. בטור שכתבה ל"גלובס" לאחרונה הביעה פלפל את עמדתה כי חיוב הנתבעים בסכום שכר-הטרחה של המומחים יגרום נזק בלתי הפיך לזירת התובענות הייצוגיות.
בשיחה עם "גלובס" מתייחסת השופטת בדימוס לסכום ששולם למומחים בפרשה, ואומרת שכאשר ישבה על כס השיפוט, היא עצמה כמעט לא נתקלה בחיוב כה גבוה עבור חוות-דעת כלכלית. "בעד עבודה צריך לשלם שכר, והשכר צריך להיות פרופורציוני לערך התביעה, אבל לא להיגזר ממנה. המומחה קובע את שכרו לפי היקף העבודה, וגם לפי מעמדו, בלי להתייחס לערך התביעה כחישוב המרכזי. על כס השיפוט נתקלתי בחוות-דעת של 100-200 אלף שקל, יותר ופחות, אבל סכום של 1.2 מיליון לשני מומחים לא זכור לי".
- יש תיק שבו זה מוצדק לחייב תובעים ייצוגיים בסכום כזה?
פלפל: "בית המשפט הוא זה שצריך לעמוד בפרץ ולהגיד 'עבודה יפה', אבל אנחנו צריכים למצוא את דרך המלך, את הפרופורציות, ולא לחייב בסכומים כאלה. הרשמת, כנראה, הייתה רשמת די מתחילה כשהיא נתנה את ההחלטה בתיק הזה, ובמיוחד מתחילה בתובענות ייצוגיות, שלא תמיד רשמים מתעסקים עם זה. בתובענות ייצוגיות חלים כללים קצת שונים, ולא כלל ההוצאות הריאליות (שיפוי הנתבעים על כל ההוצאות שהוציאו לצורך התגוננות), שבתי המשפט מנסים להחיל בתביעות".
נדמה כי הכשל בפרשה הזאת עובר כחוט השני בכל שלב ושלב משלבי התיק, החל מדרישת המומחים לשכר-טרחה חריג ומופרז; דרך החלטת אי.די.בי לשלם אותו; וכלה בהחלטת הרשמת לחייב את התובעים בו.
כעת נותר לראות מה תהיה הכרעת בית המשפט העליון בערעור; ואם התובענה הייצוגית תידחה סופית - מה תעשה הרשמת יעקובוביץ' כשהתיק יגיע אליה בשלישית להכרעה הדרמטית של היקף הוצאות המשפט.
תגובות
המומחים לכלכלה, פרופ' בלס ופרופ' בן-שחר, מסרו בתגובה: "נתבקשנו על-ידי חברת אי.די.בי פתוח ובאי-כוחה לייעץ לה במסגרת הליך תביעה ייצוגית בהיקף של כ-680 מיליון שקל, שהוגשה נגדה, ולהכין חוות-דעת כלכלית בעניין. ביצענו את המשימה באופן מעמיק, מקצועי ורחב-היקף, וליווינו את התיק מבחינה כלכלית על פני 4 שנים. שכר-הטרחה נקבע על-פי שעות העבודה שהשקענו, והוא הסתכם בפחות משני פרומיל מסכום התביעה".
עו"ד יוסי בנקל ממשרד ראב"ד מגריזו בנקל, המייצג את חברת אי.די.בי בהליך, מסר בתגובה: "הטענות המובאות בכתבה הן לא יותר משילוב של פופוליזם וצביעות.
"עורכי הדין אשר במרבית המקרים, כמו גם בענייננו, הם היוזמים, המניעים, הדוחפים ולעיתים גם המממנים את ההליך, יודעים להסביר לבית המשפט, מקום שבו תביעה ייצוגית מתקבלת, מדוע שכרם משקף מאמץ, זמן רב, ידע וכישורים, ולכן מגיע להם שכר המסתכם במאות רבות של אלפי שקלים, ולעיתים תכופות גם במיליונים.
"כשהבקשה לאישור או התביעה נדחית, עורכי הדין שמייצגים את התובעים ממהרים להסביר שלא הייתה סיבה שהנתבעים ישקיעו אמצעים בהגנתם, או חמור מכך, הם רוצים לקבוע את זהות המייצגים והמומחים מטעם הנתבעים ואת שכרם.
"מי שיוזם ומגיש תביעה על סך 680 מיליון שקל צריך להביא בחשבון שיעמידו מולו את מיטב המומחים לצדם של עורכי דין מהשורה הראשונה. זאת על-מנת להדוף תביעות בסכומי-עתק, שבגינן לא משולמות אגרות משפט, וכי הוא יישא בעלות זאת. זהו הדין בישראל ובמרבית מדינות המערב. ניסיון להחרגת התביעות הייצוגיות מהדין הכללי יעודד הגשת תביעות-סרק והגברת העומס על בתי המשפט, לטובת קבוצה צרה של עורכי דין הרוצים להתפרנס מתביעות ייצוגיות על חשבון ציבור המתדיינים".
דוברת מערכת בתי המשפט מסרה בתגובה לביקורת שנמתחה על השופטת יעקובוביץ': "מדובר בהחלטה שיפוטית בבקשה לשומת הוצאות, שעודה תלויה ועומדת. כמו כן, תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון ערעור על פסק דינה של כבוד השופטת בדימוס ד"ר פלפל, שדחתה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, אשר אם אכן יתקבל ייתר ממילא את הליך שומת ההוצאות. בנסיבות אלה אנו מנועים מלמסור תגובה".
בפרק הקודם: שאלות נוקבות
תעשיית חוות-הדעת: המומחים לכלכלה חולבים את החברות הציבוריות
הכתבה המתפרסמת כאן היום היא השנייה בסדרה. הכתבה הקודמת התרכזה בתעשיית חוות-הדעת של מומחים לכלכלה, שצמחה כאן פלאים בשנים האחרונות, גם על רקע הפריחה בתחום התביעות הייצוגיות והנגזרות. בין היתר נשאל בכתבה הקודמת כיצד הפכה הגשת חוות-דעת להכרח, אם לא לפי חוק אז מן הבחינה הפרקטית, ככל שמדובר בתביעות כלכליות, כבר משלבי התביעה הראשונים.
עוד חשפנו כיצד "התיישרו" מחירי חוות-הדעת של דוקטורים ופרופסורים מוכרים, על רף של כ-100 אלף שקל לפחות לחוות-דעת אחת, וכיצד הסכום הזה מוכפל, ואפילו משולש, ככל שמזמינת חוות-הדעת היא חברה ציבורית.
בנוסף, סקרנו את זהותם של נותני חוות-הדעת ואת היקף פעילותם הרחב של אישים כמו פרופ' ירון זליכה, פרופ' אמיר ברנע ועוד. סקרנו את הדרך שבה ייקרו חוות-הדעת את ההליך המשפטי, ועסקנו בשאלה - מי מממן את חוות-הדעת הללו, ומה ההשלכות האתיות של מימונן.
אם השתת העלות העצומה של חוות-הדעת של הנתבע על התובע - כפי שנעשה בתיק אי.די.בי - היא שערורייתית לדעת רבים, חישבו איזו השלכה יש לכך שמרבית התביעות הייצוגיות בנושאים כלכליים מוגשות בצירוף חוות-דעת, שעלותה בין 100 ל-150 אלף שקל.
יש אמנם מומחים זולים יותר, אך לדברי עורכי הדין, חוות-הדעת הזולות יותר כמעט חסרות סיכוי לשכנע בבית המשפט. האם הצורך לשאת בעלות הזאת לא פוגע אנושות בזכות הגישה לערכאות של הציבור? לאיזה תובע ייצוגי המלין על מחיר מוצר מונופוליסטי, לדוגמה, ישנם 100 אלף שקל כדי להשקיע בתביעה, שסיכוייה אינם מובטחים כלל? האם העלות הזו לא פוגעת בצרכנים ובבעלי המניות מן הציבור, בעקיפין, באמצעות הפגיעה במוטיבציה להגיש הליכים ייצוגיים?
אספקט נוסף שעלה בפרק הקודם נוגע לאתיקה של עורכי הדין. התוצאה המפתיעה של עלות חוות-הדעת היא שמי שמממן את חוות-הדעת הם לא פעם עורכי הדין של התובעים, במיוחד בהליכים ייצוגיים, וזאת בניגוד גמור לכללי האתיקה החלים עליהם.
כאן עולות שאלות כמו - האם יש טעם לשנות את כללי האתיקה? האם מימון חוות-הדעת לא הפך לחלק מההשקעה הכספית של עורכי הדין המתמחים בתביעות ייצוגיות, חזרה ב"עסק" שלהם - עסק שבו משקיעים מאות אלפים בזכויות משפטיות של הכלל, וגוזרים שכר-טרחה במיליונים, אחת לכל כמה הליכים - כשמנצחים או כשמגיעים עם החברה הנתבעת לפשרה?
ומה לגבי עורכי דין צעירים ומתחילים? האם לא נוצר פה רף כניסה בדמות צורך בהון ראשוני של מאות אלפי שקלים לצורך הקמת "עסק" של הגשת הליכים ייצוגיים ונגזרים בהליכים כלכליים? כל השלכות הרוחב הללו עמדו במרכזה של הכתבה הקודמת בסדרה.
כתבות
ני"ע
