מחיצות מיותרות

נוסף לסוגיית יוקר הדיור ישנה סוגיית דיור נוספת שעולה לדיון בימים אלה. משרד המשפטים בוחן אפשרות להכיר בציבור הדתי-לאומי כאוכלוסייה בעלת צביון ייחודי, בהקשר של אזורי מגורים. אם אכן תתקבל החלטה חיובית, הדבר יאפשר שיווק קרקעות לבניית מתחמי מגורים עבור הציבור הדתי-לאומי בלבד, בלי שהדבר ייחשב לאפליה.

יצוין, כי החוק קובע היום, כי במכרזי קרקע למגורים, שמפרסמת רשות-מקרקעי-ישראל (רמ"י), חלה חובה על הזוכים לשווק את הדירות שייבנו לכלל הציבור, וחריגה מכלל זה (שיווק לכול) נחשבת לאפליה. עם זאת, הפסיקה מאפשרת כיום שיווק קרקעות נפרד לאוכלוסיות שונות, ובהן חרדים, ערבים, בדואים ודרוזים, המוכרות כבעלות מאפייני חיים ייחודיים, המצריכים מערכות חינוך ושירותים נפרדים.

לפני מספר ימים קיים המשנה ליועץ המשפטי, עו"ד ארז קמיניץ, דיון ראשון בנושא ההכרה בציבור הדתי-לאומי כייחודי - בהשתתפות נציגי משרד הבינוי והשיכון, נציגים מרמ"י ומחלקת הבג"צים של משרד המשפטים. סביר שהיועץ המשפטי הנכנס יכריע בנושא לאחר כניסתו לתפקיד.

מאז ילדותי ברמת-גן ולאחר מכן בתל-אביב, הציבור הדתי-לאומי חי בקרב החילוניים בשכנות טובה עם כבוד והערכה. החילוניים הקפידו לא להחנות מכוניות בחזית בתי-הכנסת בשכונה, בשל התחשבות בשכניהם הדתיים. בימי חג ומועד, בית-הכנסת פתח שעריו בפני כולם, לתפילת "כל נדרי" ולאזכרת נשמות בלי שום הסתייגויות. בחג הסוכות, אירחו הדתיים את החילוניים בסוכתם, בשמחה ובשכנות טובה. החיכוך והקרבה בין אנשים יצרו דיאלוגים פוריים, ותושבים ביישובים מעורבים מודים כי בני הנוער דתי קיימו את המצוות מתוך מחשבה, ולא באופן אוטומטי.

החיים בקהילה מעורבת מייצרים צורך לדבר ולדון על מגוון נושאים, מתוך מתינות וגשר אמיתי בין דתיים לחילוניים. הסתגלות החברה הדתית למודרניזציה, גם בהיבט של מגורים, עלתה לדיונים רבים כולל ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", ובקרב רבנים ציוניים שייסדו את תנועת הנוער "בני עקיבא", ונוספים.

כבר ב-1902, עם ייסוד תנועת "המזרחי", התקבל הערך המדיני של הציונות. החל מ-1924, לאחר ייסוד "הפועל המזרחי", אומצו שלושה כללים בסיסיים: לגיטימציה עקרונית לתרבות החילונית, מעמד האישה (למרות התנגדות הרב אברהם הכהן-קוק האב - הראי"ה), שיתוף-פעולה פוליטי. עולמה של הציונות הדתית בנוי הן על יסודות התורה והציונות, והן גם על שלושה היסודות הנ"ל, כשהמודרניות מצטרפת לתורה ולעבודה, והיא כוללת אימוץ של כללי החיים הדמוקרטיים, ביניהם מגורים מעורבים בערים וביישובים גדולים.

תחומי הצבא והרפואה הם דוגמה לדו-קיום, כאשר דתיים וחילוניים משתפים פעולה מתוך רצון כן, ללא מגבלות כמעט, ותוך התחשבות הדדית מלאה בצרכים השונים לכל אדם. דו-קיום זה בולט במגורים סמוך לבתי-החולים, ללא צורך בשכונות דתיות ייחודיות, מתוך הבנה שרופא דתי לא צריך להיות כונן דווקא בחגים ובשבתות, והוא יכול למלא תורנות מלאה בימי חול. מעולמות הרפואה והצבא ניתן ללמוד על רצון טוב והתחשבות בין דתיים לחילוניים.

הרעיון לבנות שכונות נפרדות לדתיים-לאומיים, אינו מקרב בין אוכלוסיות, אלא יוצר מחיצות מיותרות. במקום לקרב בין חילוניים לדתיים - בנייה נפרדת, תיצור הפרדה שכחברה וכאזרחים ישראלים, אין לה יתרון. ישראל המעורבת תפקדה היטב מאז קום המדינה, ואין צורך ליצור הפרדה מיותרת בין אזרחים שיכולים לחיות בקרבה תוך כבוד הדדי, בשכנות טובה וברעות.

הכותבת היא כלכלנית, מרצה במרכז ללימודים אקדמאים (מל"א) אור יהודה