עובדי מגה הולכו שולל

הסוף של מגה היה ידוע מראש, וזה לא בגלל שלא היה ניתן להבריא את הרשת, אלא בגלל שמגה הייתה זקוקה להזרמה מאסיבית של כספים, ובעלי הבית שלה - שרגא בירן, דודי ויסמן והקיבוצים - אותתו כבר מההתחלה שאין להם כל כוונה להכניס את היד לכיס הפרטי ולהחזיר את הכספים שהם משכו ממגה על-מנת להבריא את הרשת. פרנסת אלפי העובדים שחלקם עלולים להיקלע כעת למצוקה כספית אדירה ולאבטלה לא עמדה לנגד עיניהם. חשבון הבנק הפרטי שלהם עמד גם עמד.

כשומר הסף מונה אביגדור קפלן, יו"ר אלון רבוע כחול. הוא יוכל לסמן לעצמו וי גדול בסוף התהליך. הוא הצליח במשימתו העיקרית: לשמור על כספי בעלי המניות בבית, והוא זה שלרוב עמד בחזית.

בעלי הון יכולים ללמוד את הפרק הזה בחוג למינהל עסקים, אבל באותה המידה ממש צריכים ללמוד אותו גם עובדים המנהלים מאבק מול טייקונים עתירי-ממון. כך הם ידעו אולי לא ליפול לבורות שאליהם נפלו פעם אחר פעם עובדי מגה. 

עובדי מגה הולכו שולל. הם הסכימו לפיטורי עובדים, לסגירת סניפים הפסדיים, ושמחו כשהובטחו להם שליש ממניות הרשת. נראה כי גם היועץ ששכרו, פרופ' ירון זליכה, לא סיפק את הסחורה, ואף סייע, גם אם לא במכוון, להולכת השולל הזאת.

קשה להאמין שקפלן, שחתם איתם על ההסכם, לא ידע שכעבור שבוע בלבד הוא ילך עם מגה לבית המשפט ויבקש הסדר חוב. בזמן שהעובדים נשבו בהבטחות קסומות וב"תוכנית הבראה" שהייתה יותר "תוכנית אשליה", נראה שאצל קפלן התוכנית הייתה מראש סדורה היטב.

הבקשה הוגשה לבית המשפט כשהעובדים מאחוריו, תוקפים יחד את ספקי הרשת. האסטרטגיה וגם הטקטיקה הייתה לתקוף את הספקים ולא את בעלי הבית, למרות שלספקים אין יד ורגל בקריסת מגה. לבעלי הבית יש גם יד וגם רגל. העובדים ישרו קו עם הטקטיקה של קפלן.

ולא מדובר כאן בעוד עסק עם עשרות עובדים, אלא בעסק עם אלפי עובדים שיכל להבעיר את המדינה, לא פחות. אם העובדים היו בוחרים לעשות זאת, בעלי הממון של מגה לא היו יכולים להישאר ספונים בד' אמות הווילות המפוארות שלהם. הם היו נאלצים להכניס את היד עמוק לכיס.