אמנם אפשר היה לסגור את כל העניין עם תגובתו של עיתונאי "גלובס" דרור פויר להכנסתו לרשימת ה"שתולים" של הארגון בעל המאפיינים הפשיסטיים "אם תרצו" (בית המשפט אישר זאת), שאמר: "אני מחרבן על הראש של 'אם תרצו'", אבל בכל זאת, עם כמה שקשה להתייחס ברצינות לחבורת הליצנים הזאת, צריך לעשות את זה.
נתחיל בזה: אני שתול. אני שתול של רעיונות הומניסטיים, אנטי גזעניים. אני שתול של המורשת היהודית-אירופאית האינטלקטואלית. אני שתול של הציונות, שראתה בבית היהודי שיבנה כאן מדינה שוויונית לכל אזרחיה. אני שתול של הסבים והסבתות שלי, שהגיעו די חסרי כל ובפוסט-טראומה מאירופה המדממת. והם באו לכאן, לא לארה"ב, לא לדרום אמריקה, אלא לארץ ישראל.
אני שתול. נטעתי את עצמי היטב בידיעה שכאן אני רוצה לחיות ולגדל את הילדים שלי. כאן, בארץ בה מדברים עברית, התרבות היא עברית, והעולם הרוחני הוא יהודי. כאן, לצד שכנים ערבים, כפי שלכל אורך ההיסטוריה חיינו לצד שכנים לא יהודים. אני נטוע במחשבה שבתור ריבון אני לא רוצה להתעלל ולהתעמר במי ששונה ממני. זו המורשת שלי.
אני שתול של ארגוני שמאל. מי יודע, אולי הם, והאיחוד האירופי בתורו, מפעילים אותי בלי ידיעתי. אני תומך בארגונים שמנסים לעודד את הערכים הנ"ל בקרב המדינה ומוסדותיה. והם עושים זאת באופן דמוקרטי, דרך השטח.
הכיבוש והחוק בגדה המערבית, אגב, אינו דמוקרטי. גם לא חוקי התרבות של מירי רגב. וגם לא ההסתה המתמשכת לאלימות מצד ארגוני הימין ונבחריהם בכנסת.
מה השלב הבא? אנשי האקדמיה כבר סומנו, האמנים כבר על הכוונת. "אם תרצו" (מה, בדיוק?) מנסים להתעלות על מקורות ההשראה שלהם: הסנטור מקארתי, פוטין, הפשיסטים באיטליה וספרד. אבל זה עדיין חיקוי חיוור ועלוב. אם תרצו, תרדפו אותנו למוות, כמו שצריך. רק אם תרצו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
