תשכחו מחיבוק רפובליקאי לישראל

בחוגים רבים בישראל, בעיקר בימין, שוררת בימים אלה אווירה של ערב ביאת המשיח, או יותר במדויק, ערב הסתלקות הסיטרא אחרא. עוד פחות משנה, אחי, והקוף השחור מהבית הלבן יזוז לנו מהעיניים, מתפייטים הטוקבקיסטים. רק חכו לינואר 2017, מתרוננים בעלי טורים מסוימים. אפילו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמוחזק - ולו רק בעיני עצמו - כאמריקנולוג הגדול במדינה, "מאיים" שאם לא ייתמלאו דרישותיו להגדיל משמעותית את חבילת הסיוע הצבאי האמריקאי לעשר השנים הבאות הוא יפסיק את המו"מ עם ממשל אובמה וימתין לנשיא הבא בתקווה לקבל מתת גדולה יותר.

הציפיה לעידן חדש ביחסי האהבה-שנאה עם ארה"ב מזקיפה את גו הימין הישראלי, שהשתוחח מנטל הטפות המוסר המתמשכות של וושינגטון האובמית על הרחבת ההתנחלויות, על הטרוריסטים היהודיים, על המחסומים, על הריסת בתי פלסטינים, על מה לא. כאשר מישהו צח עור - אנא אלוהים, עשה שזה יהיה רפובליקאי - ייכנס ללשכה הסגלגלה, השמיים יהיו כחולים יותר והאוויר מבושם יותר. אמן סלה, יאמר נפתלי בנט.

ובכן, הנה מבזק. זה לא יקרה. כגודל התקווה יהיה גודל האכזבה. בלון האשליות של ישראלים רבים יתפוצץ בתוך כמה חודשים לאחר השבעתו של הנשיא - כל נשיא, רפובליקאי או דמוקרטית - על רחבת הקפיטול. שגרירות ארה"ב בתל-אביב לא תועבר לירושלים, ההתנחלויות יוסיפו להיות מכשול לשלום, פגיעה משמעותית של צה"ל במטרות אזרחיות בהתלקחות הבאה בעזה או בשכם תגרור גינוי על תגובה לא מידתית, והצנטריפוגות (הלגליות) באיראן יוסיפו לסוב על צירן בחדווה מפני ששום מפציץ חמקן אמריקאי לא ישלח אותן לגן-העדן של הצנטריפוגות. מה שהיה הוא מה שיהיה, אולי עם שינוי ברטוריקה, בהדגשים. הדיפלומט האמריקאי לשעבר ארון דיוויד מילר, שליווה במשך שנים את המגעים בין ישראל לפלסטינים, כתב בשבוע שעבר ב"פורין פוליסי": "בתוך שישה חודשים - שנה מקסימום - הנשיא הבא ונתניהו יטפסו זה לזה על העצבים".

האמת היא, שקל ליפול בפח כשבוחנים את ההתבטאויות העכשוויות על ישראל שמשמיעים הפוליטיקאים הרפובליקאים במאוצם לנשיאות (המאמר הזה יעסוק רק בהם; נשיאות פוטנציאלית של הילארי קלינטון או ברני סאנדרס תהיה נושא של מאמר נפרד). המתמודדים הרפובליקאים מתייחסים לישראל כאילו היתה מחוז בחירות שלהם. לו רק יכלו לחבק עוללים ישראליים פוטוגניים. כולם שרים מזמורי תהילה לישראל באזני יהודים עשירים, ובראשם שלדון אדלסון, בתקווה לקבל מהם תשר בחירות. הפרופיל הישראלי של המתמודדים הרפובליקאים שנותרו במירוץ נראה כמעט אחיד.

הסנטור טד קרוז, האידיאולוג-תיאולוג ששואף להפוך את ארה"ב לתיאוקרטיה הקפיטליסטית הראשונה בעולם, אומר כי "ב-2017, אנו זקוקים לנשיא שיתייצב מול תנועת BDS ויתמודד עמה". וגם: "אם איראן תהיה על סף השגת נשק גרעיני, הנשיא (החדש) יצטרך להתייצב לפני העולם ולהסביר בפשטות שאם איראן לא תחדל ממאמציה להשיג נשק כזה, ארה"ב תעשה זאת בשבילה". קרוז מבטיח: ביומו הראשון בבית הלבן הוא יקרע לגזרים את ההסכם עם איראן, יעביר את שגרירות ארה"ב מת"א לירושלים ויזמין את נתניהו לנאומו הראשון על מצב האומה. מדוע אין לקרוז אף מממן יהודי אחד? אולי בגלל הסממנים הנוצריים המובהקים של הקמפיין שלו, אולי בגלל נטייתו לטשטש, אם לא למחוק כליל, את הקו שמפריד בין דת למדינה ואולי בגלל החשש שהתקפותיו על "ערכים ניו-יורקיים" חושפות בעצם אנטישמיות כמוסה.

למארקו רוביו, אף הוא סנטור, דווקא יש שני מממנים יהודיים גדולים: המיליארדר היהודי פול סינגר, מקרן הגידור אליוט מנג'מנט, וסוחר הרכב נורמן בראמן. כקרוז, הוא מבטיח לבטל את ההסכם הגרעיני עם איראן, להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, להזמין את נתניהו לוושינגטון ולהטיל סנקציות חדשות על חיזבאללה. על פי דף ישראל באתר שלו, הוא גם ייאבק במאמצים לשלול לגיטימציה מישראל ויגן על מאמציה להילחם בטרור. על הנשיא הנוכחי הוא כתב: "אובמה מאמין שאם ניצור מחיצה בינינו לבין ישראל, יתחזקו יחסינו עם העולם המוסלמי". מספרים על רוביו שהוא מטלפן לאדלסון פעם בשבועיים כדי להסב את תשומת לבו להתבטאות פרו-ישראלית זו אחרת שלו. אולי אין זה מקרה, שהעיתון "לאס וגאס ריוויו", הרכש החדש של משפחת אלדסון, הודיע בשבוע שעבר במאמר מערכת על תמיכתו במועמדות רוביו לנשיאות.

המתמודדים הרפובליקאים האחרים מאשימים אף הם את אובמה בהשלכת ישראל לכלבים, אף הם קצת פחות טהרנים בנאמנותם לאורתודוכסיה הימנית בסוגיית ישראל. בכל זאת, מדובר רק בניואנסים, לא בפערים. ג'ון קייסיק, מושל אוהיו, נמנע מלהתחייב להעביר את השגרירות לירושלים או לבטל את ההסכם עם איראן. ג'ב בוש, לעומתו, יעביר את השגרירות לירושלים אך גורס שמאוחר מדי לשרוף את ההסכם עם טהראן אע"פ שהוא נולד בחטא. כריס כריסטי, מושל ניו-ג'רזי, שדיבר אשתקד על "שטחים כבושים" באזני אלדסון (הוא התנצל אחר-כך), לא יכלה את ההסכם עם איראן ביומו הראשון בבית הלבן, אך הוא יבקש מעוזריו לגבש דרך להיפטר ממנו. ובן קארסון, מנתח המוח לשעבר? הקהילה הפרו-ישראלית בארה"ב הפסיקה להתייחס אליו ברצינות אחרי שהראה, בנאום בכנס של הקואליציה היהודית הרפובליקאית, שיש לו בעיה להבדיל בין חמאס לחומוס. בכל מקרה, נשיא הוא לא יהיה.

מבין כל המועמדים הרפובליקאים, דונאלד טראמפ הוא הבעייתי ביותר מבחינת הממשלה הנוכחית בישראל. באותו כנס של הקואליציה היהודית הרפובליקאית הוא תמה האם לישראל יש "מחויבות" לשלום עם הפלסטינים. הוא סירב להתחייב להכיר בירושלים השלמה כבירת ישראל בטענה שהדבר עלול לפגוע במו"מ פוטנציאלי. אחר-כך הוא חזר בו. הוא לא התלהב מהעסקה עם איראן אך סירב להתחייב לבטל אותה, אם ייבחר. חתנו אמנם יהודי, בתו, איוואנקה, התגיירה, ויש לו קשרים עם העולם היהודי בניו-יורק, אך הוא קפריזי, לא יציב, לא ניתן לחיזוי ובעיקר - הוא לא חייב שום דבר לאף אחד. בירושלים מתנחמים שסיכוייו לזכות בנשיאות אינם גדולים אפילו אם יעלה בידו לזכות במינוי מפלגתו לתפקיד.

פוליטיקאי הוא פוליטיקאי הוא פוליטיקאי, אך האם ייתכן שכל ההצהרות הפרו-ישראליות של רפובליקנים חובבי ציון אינן אלא הבל פה של רטוריקת בחירות? קרוב לוודאי שכן. כוונת זדון אין פה, רק כניעה למציאות פוליטית. מתמודד על הנשיאות יכול לומר כל דבר. נשיא לא. מאריו קואומו, לשעבר מושל מדינת ניו-יורק, אמר פעם שנאומי בחירות הם כמו פיוט, אך מלאכת הממשל היא פרוזה. כל אדם שעיניו בראשו מבין שהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, או הכשרת ההתנחלויות, או ויתור על קווי 67, או ביטול ההסכם עם איראן יערערו את מדיניות החוץ האמריקאית מן היסוד, יחבלו ביחסיה עם הגוש הערבי והמוסלמי האדיר ויפגעו במעמדה הגלובלי. שום נשיא - רפובליקאי או דמוקרטי - לא יפקיר את האינטרסים של ארצו כדי להיטיב עם מדינה זרה, ולו גם בעלת ברית כישראל.

הקואליציה נגד דאעש, בניין הקלפים המט ליפול של ארה"ב במדמנה הסורית, המאבק המתמשך באל קאעדה, הצורך לתחזק את הקואליציה נגד איראן כערובה שמשטר האייתאללות יקיים את ההסכם הגרעיני, הבסיסים האמריקאים במפרץ הפרסי - כל אלה ועוד ייחשפו לסכנה קיומית אם נשיא רפובליקני יממש את ההצהרות על ישראל שהשמיע כמועמד. הנזיפות הפומביות לישראל אכן עשויות להיפסק בממשל רפובליקני פוטנציאלי. הכביסה המלוכלכת שוב לא תכובס בפומבי. שוב לא נשמע שפקיד בכיר בממשל כינה את נתניהו "צ'יקן-שיט". ייתכן שרה"מ אכן יוזמן לוושינגטון זמן קצר לאחר השבעתו של הנשיא רוביו. סביר להניח שאיום הסרת המטריה האמריקאית (הווטו) במועצת הביטחון לא יעלה בכלל על הפרק. כל אלה, למעט ה"מטריה", הם קוסמטיקה. אבל המהות לא תשתנה. החיכוך התמידי בין ירושלים לוושינגטון סביב בעיות שנובעות מהמשך הכיבוש - יימשך בכל עוזו.

ולאחר הכל המותג הרפובליקני אינו ערובה למדיניות פרו-ישראלית. בואו נזכור את ג'יימס בייקר, שר-החוץ בממשלו של ג'ורג' בוש הראשון, שאמר ב-1992, זמן קצר לפני תחילת ביקורו של רה"מ יצחק שמיר בבית הלבן, "שהיהודים ילכו להזדיין; בלאו הכי הם לא מצביעים בשבילנו". ובואו נזכור גם שרונאלד רייגן, אחד מהידידים הגדולים שהיו לישראל אי פעם בבית הלבן, עיכב העברת מטוסי אף 16 לישראל ב-1981 כדי למחות על החלת החוק הישראלי על רמת הגולן; ושממשלו של ג'ורג' בוש הבן התחכך כל העת עם ישראל בסוגיות ההתנחלויות, ובהתעלמות מהמלצות (אם לא תחינות) של ישראל הוא איפשר בחירות בעזה שהעלו לשלטון שם את חמאס - בכיה לדורות.

זה אולי ברור, אך כדאי להדגיש זאת שוב: כל נשיא, רפובליקאי כדמוקרטי, דואג בראש ובראשונה לאינטרסים של ארצו, כפי שהוא מבין אותם. האינטרסים של ישראל יהיו תמיד בעדיפות שניה, וסיום הנוכחות הישראלית בגדה הוא אינטרס אמריקאי. כך היה, כך הווה וכך יהיה.