העונג שבלהיות סלבדור דאלי

לא במקרה מוגדר ביתו של סלבדור דאלי בעיר הספרדית פיגרס (Figueres) כ"תיאטרון מוזיאון" ולא סתם "מוזיאון". זה לא רק משום שהבית שוכן במה שהיה פעם התיאטרון העירוני, שנשרף ונחרב ב-1939, במלחמת האזרחים הנוראה של ספרד. דאלי עצמו הגדיר את עצמו כ"צייר תיאטרלי", ודומה שהווייתו של המקום בעצמה היא סוג של תיאטרון.

ב-1966 נתן ראש העיר לדאלי את המבנה, וזה הוסיף לו כיד דמיונו הטובה - כיפה שקופה, פאטיו גדול, ביצים ענקיות על הגג ו-120 רקדניות מוזהבות, כולן שונות זו מזו.

התיאטרון של דאלי הוא קרנבל של טירוף מוחלט ופיקחות נהדרת, ביקורת וכאב, יצירתיות וחופש, וכל מה שהוא אנושי הרבה מעבר לגבול האבסורד. כל אלה מוטיבים חוזרים ביצירותיו ותורמים לתחושה של יציבות, שמצליחה להיווצר על אף אי-היגיון של מוזיאון שמציג קצת מהכול והרבה מהכול בעת ובעונה אחת. כפיות וכפות, פרצופים, ישו, נמלים, משענת בצורת רוגטקה, מנורות, שעונים, מגירות, ועוד דברים שנשזרים בתוך יצירות שונות לגמרי, ובונים תמונה רב-ממדית של אמן ושל אדם מורכב עד מאוד.

לא רחוק ממנו יש עוד שני אתרי דאלי נחשבים, המושכים המונים מדי שנה. הראשון, הבית של דאלי בפורט ליגאט (Port Lligat), שהיה ביתם הרשמי של בני הזוג דאלי במשך שלושים שנה, עד למותה של אשתו גאלה ב-1982.

אז עבר דאלי להתגורר באתר השני - הטירה של גאלה בפובול (Pubol). חובבי דאלי מושבעים יעלו לרגל לכל האתרים, ובכולם ימצאו יצירות של האמן ואת רוחו הייחודית. אבל אם צריך לבחור אחד בלבד, מומלץ לדעתי להתמקד במוזיאון בפיגרס, ה"סגרדה פמיליה" של דאלי, וגולת הכותרת של מה שהשאיר מאחוריו.

האיש שעצבן את כולם

מומלץ בחום לקרוא על דאלי לפני הביקור במוזיאון. רובן המוחלט של היצירות לא מלווה בהסברים, ומעבר לכמה יצירות בודדות שזכו לשם, לרוב תיאור מדויק ויבש, הפירוש נשאר לגמרי בידיים שלכם, מעין מוטיב של חופש שנדמה לי שדאלי אהב, גם בחייו וגם כקונספט יצירתי. אישית, מצאתי את עצמי שואל הרבה שאלות ללא מענה, וסימני שאלה רבים ריחפו מעל לראשי ברכבת הנוחה והמודרנית בדרך חזרה לברצלונה.

למשל, מה הקשר של דאלי לציונות? ומה העניין עם האגף השלם הנקרא "עלייה" (Aliyah) והציור של דוד בן גוריון הקורא את מגילת העצמאות? דאלי ביקר בישראל בשנת 1968, לרגל 20 שנה להקמת המדינה, ושורשיהם של חלק מהציורים שמופיעים באוסף נטועים בביקור זה.

למעשה, את דאלי אפשר לפגוש כבר בארץ, וככל הנראה גם אתם, כמו המונים אחרים, חלפתם בלי לדעת על פני "מנורת השלום" של דאלי, פסל הניצב בכניסה לנתב"ג. גרסה מוקטנת שלו ניתן לראות באוסף דאלי במוזיאון ראלי בקיסריה, לצד 41 פסלי דאלי אחרים המוצגים במקום.

וישנו עוד הקשר יהודי, לא ממש ידוע: גאלה, אשתו של דאלי והמוזה העיקרית שלו, הייתה יהודייה. פרט זה לא הפריע לו לספר ברבים כי הוא מפלרטט עם היטלר בחלומותיו, ולצאת בהצהרה המפורסמת - "היטלר מחרמן אותי".

"האניגמה של היטלר", שצייר בשנת 1939, אחד משלושה ציורים מפורסמים שלו שסובבים סביב הדיקטטור, הוא מה שחתם את הגורל על חברותו ההולכת ומתערערת בקבוצת העילית של האמנים הסוריאליסטים בפריז, שבה היה חבר פעיל ומקובל. תגובה לסילוקו מהקבוצה הייתה אמירתו החדה והברורה: "אני עצמי זה סוריאליזם", אחת מאותן אמירות בוטות שאפיינו את האמן, שלא התפרסם בזכות צניעותו.

דאלי וגאלה היו ידועים בסגנון חיים רהבתני במיוחד, ובמשך שלושים שנים דאלי בילה חודש בשנה בסוויטה המלכותית של מלון היוקרה מריס (Le Meurice) בפריז, שבו התארחו שועי-עולם כמו אלפונסו ה-13 מלך ספרד (אשר על שמו נקראת הסוויטה), השחקנית אליזבת טיילור, ולאחרונה גם הזמרת ביונסה. במלון מספרים על הימים שבהם דאלי היה אורח קבוע, וטוענים כי היה לו דרך קבע ברדלס בסוויטה. אשרי המאמין, חשבתי, אבל אחרי הסיור במוזיאון שלו, אני יכול לנחש כי השמועה נכונה.

סגנון החיים של דאלי וגאלה לא התקבל בעין יפה בחוגי האמנים הסוריאליסטים שבהם היה חבר, ולא מפאת שמרנות. יוצרי האמנות הסוריאליסטית היו מזוהים עם רעיונות סוציאליסטיים וקומוניסטיים, והתקשו לעכל את הפזרנות האקסטרווגנטית הזו. אנדרה ברטון, מחלוצי הזרם, המציא כינוי לדאלי, בשינוי סדר האותיות בשמו: Avida Dollars, שיבוש מילים מכוון שאומר "אהבה לכסף".

עוד אני תוהה, מה היה טיב היחסים שלו עם אשתו, גאלה? לאן הולכות ההכנסות מהמוזיאון שלו (שהרי ילדים לא היו לו)? ומתי החליטו להתחיל לגבות 20 סנטים כדי להפעיל את המריונטה שבקומה הראשונה?

ואם אנחנו כבר בלובי ובקומת הכניסה, אל תשכחו להקיף את הקאדילק, להציץ פנימה דרך החלון ולפגוש עוד אחת מהאניגמות - מתי התחילה מסורת השלכת המטבעות לתוך הרכב? והאם מדובר בפולחן דאלי שאני לא מכיר, מעין באר משאלות מהאיש והשפם?

אם אתם רק בביקור חפוז, שימו לב שאתם לא מחמיצים את הקומה השנייה, ובייחוד את תקרת המופת של גאלה ודאלי, ואת הפורטרט של גאלה, אם ניתן לקרוא לציור זה פורטרט, שבו פניה מצוירים מכדורים. התחושה שחוויתי לאחר כמה רגעים של התבוננות לעומק הציור היא שמשהו פשוט שותה ברכות את המבט שלי, וכובש את הלב. מרשים מאוד.

רף האקסצנטריות, רף הכישרון

נדמה כי כבר מגיל צעיר רמת האקסצנטריות של דאלי שווה הייתה לרמת הכישרון שלו, והרף שהציב היה גבוה בשניהם. בשנת 1926, שנה גורלית בחייו ורגע לפני בחינות הגמר באקדמיה לאמנות במדריד שבה למד, הצהיר דאלי בן ה-22 כי אין באקדמיה ולו אדם אחד בעל הכישורים המספקים כדי לבחון את יכולותיו באמנות. הצהרה זו הייתה הקש האחרון והובילה לסילוקו מהמוסד הנחשב.

אפשר להבין את חוסר הנוחות הכללי שעורר סביבו באקדמיה - במראהו יוצא הדופן, בסגנון האמנות שלו וכמובן, בהתנסחות הבוטה שלו. אחרי הכול, זה היה אותו אדם שתרם לעולם את הציטוט, שכדאי שכל חובב דאלי יכיר: "בכל בוקר כשאני מתעורר אני חווה עונג עילאי - העונג שבלהיות סלבדור דאלי. ואני שואל את עצמי בהתלהבות: אלו דברים מופלאים הולך להביא לידי מימוש הסלבדור דאלי הזה היום?'".

באותה שנה, הוא צייר את תמונת "סלסילת הלחם" המפורסמת מסדרת ציורי הלחם שלו, יצירה שנתנה תוקף כלשהו להצהרתו היומרנית. עוד באותה השנה, האמן הסוריאליסט חואן מירו, גם כן מקטלוניה, הכיר לו את פיקסו אשר דאלי העריך במיוחד, ובשנים הבאות ניתן לזהות יצירות רבות שבהן השפעתם של השניים על דאלי ברורה לחלוטין.

שלוש שנים לאחר אותו "גירוש מדריד", פגש דאלי שתיים מדמויות המפתח בחייו וביצירתו (לא שניתן להפריד בין השניים) - את הבמאי לואיס בוניואל שאיתו יצר את הסרט "כלב אנדלוסי" שזכה לתהילה של סרט קאלט, ואת גאלה, אשתו לעתיד והמוזה העיקרית לחייו היצירתיים.

את השנים של מלחמת העולם השנייה בילו הזוג דאלי בארצות הברית, לאחר שקיבלו ויזה מחסיד אומות העולם, ארישטידש דה סוזה מנדש, אשר פעל להצלת רבים מידי הנאצים. דאלי שגשג בארצות הברית ושלח ידו בכול - מעיצוב תכשיטים ובמות ועד לעיצוב חלונות ראווה, ובשנת 1942 הוציא לאור אוטוביוגרפיה בשם "החיים הסודיים של סלבדור דאלי" (בעברית: "יומנו של גאון", הוצאת יפעת, 1968).

יחסיו של דאלי עם אביו, דון סלבדור, היו מורכבים גם הם. כרבים אחרים, גם דון סלבדור נפגע מאוד מאחת מהצהרותיו האופייניות של בנו הבוטה, שאמר כי "לעיתים אני יורק על פורטרט של אימי, בשביל הכיף". דאלי סירב להתנצל בפומבי, גורש מבית אביו ונושל מהירושה. על-אף שצוירה הרבה לפני כן, כבר ב-1921, התמונה "פורטרט של אבי" שמוצגת במוזיאון התיאטרון רומזת לא מעט על יחסי אב-ובן לא פשוטים. התמונה עוררה בי תחושה של נוקשות וריחוק לצד רכות אוהבת עם ארומה של געגוע, ושלא כמו יצירות אחרות של דאלי, השאירה אותי יותר עצוב מאשר מבולבל. שמחתי לגלות כי בסופו של דבר, כעבור שנים, השניים התפייסו.

המוזיאון לא בנוי לילדים. לטעמי, האבסורד הייחודי של דאלי לא מדבר לצד הילדותי שלנו, אלא משתמש בו כמעין מקפצה מטורפת. הביקור הוא מסע אסוציאטיבי-אבסורדי דרך שביל סלול היטב ומפוכח למדי, ואולי, כך נדמה לי, למוד סבל. גלוי ונסתר, שילוב גס בין אי-אכפתיות קלילה לרהבתנות מהוקצעת, דקדקנות מופרזת ויכולות טכניות ברמה הגבוהה ביותר.

עצרתם להתבונן? גיליתם עולם ומלואו. לא עצרתם? לא גיליתם. נדמה לי שדאלי עצמו לא היה מתרגש מכך כלל.

מידע מעשי

כדאי לפנות יום שלם למסע מברצלונה, ולהצטייד בהרבה סבלנות. הסתובבנו שלוש שעות, ויצאנו רק כשהמוזיאון נסגר. אפשר לסיים את הביקור גם בשעתיים, אבל אם יצאתם בפחות משעה וחצי, נראה שרק "סימנתם V".

איך מגיעים: פיגרס (Figueres) נמצאת כשלושת-רבעי שעה נסיעה ברכב מברצלונה על האוטוסטרדה לכיוון צפון, ליד הגבול הצרפתי. נוסעים מברצלונה לג'ירונה בכביש מהיר A-7 או E-15 עד היציאה לכיוון פיגרס וממשיכים לפי השילוט עד למוזיאון. הרכבת יוצאת פעם בשעה מתחנת פאסז' דה גרסיה (Passeig de Gracia) או מתחנת סאנטס (Estacio de Sants) בקו ברצלונה-פורט בואו, ועוצרת בתחנת הרכבת בפיגרס. הנסיעה אורכת כשעתיים וחצי לכל כיוון.

מוזיאון פורט ליגאט הביקור בביתו של דאלי בפורט ליגאט (Port Lligat) דורש היערכות מוקדמת. יש להזמין כרטיסים לפחות יום מראש וצריך להגיע למקום לאסוף אותם לפחות עשרים דקות לפני תחילת הביקור. הסיור מודרך ומתבצע בקבוצות של שמונה. המרחק מפיגרס הוא כארבעים קילומטרים.

איך מגיעים: מפיגרס נוסעים בכביש C-260 לכיוון Roses. לפני הכניסה ל-Roses פונים שמאלה לכביש GI-614 לכיוון Cadaques. בכניסה ל- Cadaquesפונים שמאלה ל-Port Lligat.

פרטים נוספים באתר המשותף לכל מוזיאוני דאלי: www.salvador-dali.org/museus