כחלון קיבל מתנה

אחד הנתונים המעניינים והבולטים בנתוני סיכום שנת 2015 הוא היקפי גביית המס - 270 מיליארד שקל - שהסתכמו בהרבה מעבר לתחזיות שעמדו על 261.8 מיליארד שקל, על-פי נתוני משרד האוצר. 8 מיליארד שקל נכנסו לקופת המדינה כ"עודף", הרבה בזכות מדיניות חכמה של רשות המסים להעמקת אפקטיביות האכיפה והגבייה, ובהחזרת מבצעי "גילוי מרצון". נתוני חודש ינואר 2016 דיווחו על עודפי גבייה נוספים, הממשיכים להצטבר.

קל לשכוח היום את שיח המחסור התקציבי שאפיין את הממשלה הקודמת, ואמנם, אין זו השנה הראשונה בהיסטוריה שבה יש עודף גבייה מעבר לתחזיות, אבל ברור כי שר האוצר הנוכחי, משה כחלון, קיבל מתנה אמיתית עם כניסתו לתפקיד, שעשתה את חייו התקציביים הלא קלים, לקלים יותר באופן יחסי.

השיח הציבורי והפוליטי בישראל עוסק באופן מסורתי הרבה יותר בחלוקת הכסף מאשר בהגדלת העוגה התקציבית, משמע הגדלת היקפי גביית המס. זאת, בין היתר כיוון שמדובר בנושא אפור, הנתפס כפקידותי, ואין עליו מחלוקות. בדומה לצורך בשמירה על ביטחון ובצמצום תאונות-הדרכים, כשכולם מסכימים שצריך להגדיל את היקפי הגבייה ולפעול לצמצום ההון השחור - אין על זה שיח וויכוח, והדיון הציבורי מתמסמס לטובת נושאים אחרים.

אבל הגדלה אפקטיבית של היקפי גבייה, דרך מלחמה בהון השחור על אפיקיה השונים, חשובה לעתים הרבה יותר מוויכוח על "לאן לשנע חצי מיליארד שקל לצורך מיטות נוספות בבתי-חולים" או תקציבי רווחה. אם תשקיע את אותם אנרגיה וזמן של גורמים ממשלתיים בחשיבה מהיכן להביא עוד חצי מיליארד שקל - שלא דרך העלאת מסים - תחסוך לעצמך את הדיון המתסכל הזה מלכתחילה. כלומר, יותר חשוב לנהל דיונים על כיצד מגדילים את גביית המס דרך אמצעים שונים למלחמה בהון שחור, מאשר להשקיע אותו זמן בדיונים קואליציוניים על חלופות לשימוש בתקציב הראשוני.

8 מיליארד שקל מתנה הם הזדמנות פז עבור שר אוצר, לנצל אותם להתנעת תהליכים שיביאו לצמיחה משקית. אפשר לנצל אותם לצמצום הגירעון הממשלתי ולהפחתת ריבית על חובות. אפשר לנצל אותם להפחתת מסים ישירים ועקיפים. אפשר לנצל אותם להרחבת ההוצאה הממשלתית על תחומים שתמיד נמצאים במחסור ושתקצובם נפרס ונדחה על פני שנים קדימה - דוגמת שירותי הרווחה, הבריאות והתחבורה. אפשר לנצל אותם גם להפחתת התלות של הממשלה בהכנסות מיסוי משוקי הנדל"ן והרכב, ולתקן כשלי מדיניות מס ארוכי שנים.

ומה עשה כחלון? הפחית את מס החברות והמע"מ. הגדיל את המיסוי על משקיעים בשוק הדיור. קיבל על עצמו הגדלה נוספת בהוצאות הביטחון. המשיך להגדיל את תקציבי התחבורה. לא נגע במיסוי העודף בתחומי הרכב והנדל"ן. לא נגע במסים הישירים המוטלים על השכירים. ומנגד, הכספים שנכנסו כחלק מגביית המס העודפת הביאו לצמצום הגירעון הקיים.

הרציונל הבסיסי בהתנהלות הקיימת סביר, אך רחוק מלהיות אמיץ או לבטא חזון אמיתי במדיניות המס. חזון כזה היה ממנף את עודפי הגבייה על-מנת ללכת למהלך משמעותי יותר של הורדת מסים - הן במיסוי הישיר, והן במס החברות - ובאופן גורף יותר. המשק הישראלי, בצל המשך המיתון המזדחל בו, משווע להורדת מסים, שתיתן תנופה לגלגלי המשק, תוסיף כסף פנוי לאזרחים, תעודד צריכה, השקעות ויצירת מקומות תעסוקה ומיזמים, ותרחיב את היקף הפעילות העסקית והצמיחה במשק.

רפורמה אמיצה כזו, לצד השקעה דווקא בתקציב רשות המסים ובאפיק גביית המס - להגדלת התקנים לביקורת, אכיפה ולגביית מס מוגדלת - בשעה שהיקפי ההון השחור בישראל הם מהגבוהים במערב, ויש עוד הרבה מה לנגוס מהם, יכולה לעשות שינוי מתגלגל וגדול בהרבה מסך כל חלקיו.

שר האוצר האחרון שרצה ללכת באמת למהלך אמיץ כזה היה בנימין נתניהו, בעת כהונתו כשר האוצר בשנת 2003. אך הלחצים עצרו את הרפורמה ההיא באמצע, ומאז היא לא חזרה. דווקא כחלון, עם רוח גבית אידיאולוגית ומעשית מנתניהו כראש-ממשלה, יכול להמשיך עכשיו את אותה רפורמה, ולחולל מגמה מבורכת, שתהווה עזר למהלכים שהוא התחייב והבטיח אותם לציבור טרם בחירתו.

■ הכותב, רואה חשבון ומשפטן, הוא יו"ר בייקר-טילי ישראל.