הסיוט הרפובליקני

בשעה זו, ובעצם בכל שעה בארצות-הברית כעת, יושבים מיליארדרים ואילי-הון, פוליטיקאים, אסטרטגים, יועצים, עוזרים, וכולם מנסים לטכס עצה בשאלה אחת - איך עוצרים את הרץ הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ. איך מביסים אותו. ושלא יהיו אי-הבנות: האנשים האלה אינם דמוקרטים. הם רפובליקנים. הם הממסד, התורמים הגדולים, התגלמות המפלגה שטראמפ רץ מטעמה לבית הלבן; המפלגה שהוא יהיה אולי מועמדה לבית הלבן. והמחשבה הזו מעוררת בה פלצות.

מדוע הם כה מבוהלים מדונלד טראמפ? הרי לכאורה טראמפ מוכיח כריזמה, יכולת מוכחת לנצח, הוא בולט יותר משאר המועמדים יחד, כולל הדמוקרטים, יש לו בסיס תומכים נאמן, קנאי אפילו, יש לו קבלות. כלומר, לא בהכרח בעסקיו הפרטיים, שם כנראה אין לו על חלק מהן, אבל קבלות על עשייה, וזה מה שאמריקה אוהבת, לא? הסלף-מייד-מן, בניגוד לפוליטיקאי המקצועי?

אז איפה הבעיה? תכונות אופי, אמרתם? מגלומניה? פה גדול? השמצות היריבים? נכון, הוא קיצוני בכך, אבל הוא לא הראשון ולא האחרון המתמחה בפוליטיקה של שנאה וקיטוב. מה בעצם מפחיד את הממסד הרפובליקני עד כדי שהם מוכנים לנסות כל תכסיס ואפשרות כדי לעצור אותו? החל בניסיון נואש לדבר על ליבו של המתמודד טד קרוז, שגם הוא לא בדיוק כוס הבורבון העדיפה על הממסד, שיאחד כוחות עם הסנאטור מרקו רוביו או להיפך, ואפילו לגייס את מיט רומני, שאו יתמודד מאמצע החודש, או לפחות שבוועידה יוכלו להודיע עליו כמועמד של פשרה שיציל את המפלגה.

זאת, בתנאי שטראמפ לא יביס את כל יריביו עד אז, וזה נראה אפשרי בהחלט. לזוועת הרפובליקנים, ולפלצות הסוקרים, הפרשנים ומומחי ארצות-הברית בכל היקום, כל הסקרים מורים כעת, שאם יימשך המצב הקיים שבו קרוז ורוביו מתמודדים, אז בעוד שבועיים וחצי טראמפ יהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות-הברית מעשית, אולי אף תיאורטית.

אפילו התזה המלומדת, שלפיה תומכי המועמדים "הנורמליים" הפורשים, כמו ג'ב בוש או מושל ניו-ג'רזי, ג'יימס כריסטי, יעברו למועדים מתונים אחרים, כמו נניח רוביו, לא מתממשת - כולם נוהרים לטראמפ.

אז מה רע? מבחינת הממסד, הכול. ראשית, האיש הוא מה שנקרא באנגלית loose canon, כלומר, תותח שאין לך מושג מתי יפתח באש, ולאיזה כיוון. ומכיוון שטראמפ לא חייב כלום לממסד הרפובליקני, הוא לא יישמע להם. ומכיוון שהוא לא בא מהמערכת הפוליטית - איך יעביר חוקים, איך ינהג בזירה הבינלאומית האדם המעריץ את פוטין, האדם המעריץ את פאטון ומקארתור, שני גנרלים מבריקים בצבא ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה, אבל אנשים מוכי שיגעון גדלות, הפכפכים, לא יציבים נפשית, וגם גזענים קיצוניים, ולפחות אחד, פאטון, אנטישמי קנאי. האם אנו רוצים שאדם שסתר את עצמו כל-כך הרבה פעמים, שכישרונו הגדול הוא כוכב ריאליטי, יהיה אחראי על הכפתור האדום?

ובסוף-השבוע החולף ניחתה מהלומה נוספת על הממסד - כריס כריסטי, מושל ניו-ג'רזי הודיע על תמיכתו בטראמפ. מועמד לנשיאות לשעבר, מושל, מתון, לב הממסד, עורק ממנו. ואחריו, מושל נוסף, של מיין, פול לה-פייג' הודיע גם הוא על תמיכה בטראמפ. וכך נפער סדק ראשון בחומה. טראמפ מקבל לגיטימציה מן המוכן; כריסטי מקבל, אולי, הבטחה לסגן-נשיא?

ועדיין, את המחשבה על הנשיא טראמפ הרפובליקנים מוכנים לבלוע, כי הניצחון מחפה על הרבה דברים. אבל הניצחון על הדמוקרטים עוד לא מובטח. ומשמעות ניצחון הדמוקרטים, כנראה בראשות הילארי קלינטון, משמעותו למשל שהיא, קלינטון, תקבע מי יהיה השופט העליון שיחליף את אנטונין סקאליה האולטרה-שמרן שהלך לעולמו; ואז מה יקרה לנושאים קריטיים לשמרנים - פיקוח על הנשק החם, הגירה, רפורמת הבריאות? והחשש האמיתי אינו רק אובדן הבית הלבן, החשש הגדול באמת הוא אובדן הקונגרס.

הקונגרס שהוא הרשות המחוקקת הפדרלית, מורכב משני הבתים, מהסנאט ומבית-הנבחרים. כרגע, הרפובליקנים שולטים בסנאט ובבית-הנבחרים. הרפובליקנים במשמעות האגף הקיצוני שלהם, מסיבת-התה, שהצליחו להדיח את אריק קנטור (שכיהן עד יולי 2014 כמנהיג סיעת הרוב בבית-הנבחרים, והפסיד לדייב בראט מתנועת מסיבת-התה), שהצליחו להשתיק ולהעלים את האגף המתון - האגף של ג'ב בוש.

אם טראמפ יהיה פניה של המפלגה הרפובליקנית בבחירות הקרובות, החשש הגדול הוא שטראמפ יסחוב את המפלגה כולה לתבוסה יחד עימו. שהדמוקרטים יחזרו לשלוט בלפחות באחד מבתי הקונגרס, על כל המשמעות החקיקתית העצומה. שהם יכתיבו את סדר-היום, יחזירו את השמרנות למדבר הפוליטי, כפי שהיה נניח בשנות הניו-דיל.

המפלגה הרפובליקנית טיפחה את האגף הקיצוני, או בעצם נכנעה לו בדור האחרון. ממשיכיו של ניוט גינגריץ', מתעבי ליברליזם, שונאי וושינגטון, מכחישי התחממות גלובלית, תומכים קנאים בנשק אוטומטי לכל אדם בלי בדיקות רקע, החשדנים כלפי הממשל הפדרלי והמדינה בכלל. אלה הרוצים לסגור את הממשל לא רק כאמצעי נגד נשיא שנוא, כפי שהיה בימי קלינטון, אלא לבטל כמה שיותר - לסגור סוכנויות לאיכות הסביבה, לבטל רגולציות, לחזור לימי המערב הפרוע של אינדיבידואליזם קיצוני.

אלא שאנו במאה ה-21. המפלגה פנתה במערכות הבחירות האחרונות, וגם ביניהן, אל הממורמרים, הסתגרה בבסיס הלבן שלה, ולא פנתה לקהילות נוספות, הייתה לדתית במובן האוונגליסטי, הייתה למזוהה עם אילי-הון שמרנים, כמו האחים קוך ושלדון אדלסון. אמנם חלק מהרעות החולות האלה - כמו ההון הגדול המשפיע ומעוות את המערכת הפוליטית - נמצאות גם אצל הדמוקרטים, אבל ענייננו כעת, הרפובליקנים.

וטראמפ הוא יציר השיטה, שיטה שהפכה את השיח הפוליטי מעימות להצהרות ריאליטי, סלבריטאות היא הכול, הצועק הוא הצודק. וכעת, מה שהיה פעם השיטה הפוליטית האמריקנית - עושי העסקאות, המביאים והמוציאים, מגייסי התרומות והלוחשים על האוזן, מגלים שהם בראו מפלצת שאינם יכולים לשלוט בה. לא טראמפ האדם, טראמפ התופעה.

בפעם הראשונה בהיסטוריה, רואים מפלגה המתפללת שהווינר המובהק שלה, ינוצח, מפלגה הפוחדת פחד מוות מכך שהמועמד הבולט ביותר שלה, האהוד ביותר שלה, ינצח ויהיה מועמדה לנשיאות. וזה, אולי, הפן המוזר ביותר במערכת הבחירות המוזרה ביותר, המרתקת ביותר שראינו - ואנו עדיין בתחילתה.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1