לאחר שרה נתניהו: גם המדינה מערערת על פס"ד מני נפתלי

לאחר שאשת ראש הממשלה שרה נתניהו ערערה באופן אישי, גם המדינה הגישה ערעור רשמי נגד פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים, בעניינו של מני נפתלי שהועסק בתפקיד אב בית במעון ראש הממשלה במשך כ-20 חודשים. המדינה ערערה לבית הדין הארצי לעבודה על הפסיקה שחייבה את מעון ראש הממשלה לפצות את נפתלי ב-170 אלף שקל, ש"היה חשוף לתנאי העסקה פוגעניים" במעון ראש הממשלה.

כזכור, שרה נתניהו החליטה לערער על פסק הדין לאחר כשבועיים, למרות שתביעתו של נפתלי הופנתה נגד המעון ולא נגדה אישית, ולמרות שהמדינה - ולא נתניהו - אמורה לשלם את הפיצוי הכספי. בפרקליטות התלבטו האם להגיש בשם המעון ערעור על פסק הדין - והיום אכן הגישו.

המדינה ערערה על פסק הדין באמצעות עו"ד מיכל לייסר מהמחלקה למשפט העבודה בפרקליטות המדינה, על הקביעות המשפטיות בפסק הדין של ביה"ד האזורי, ולא לקביעות העובדתיות שבו. בהקשר זה נאמר בערעור, כי הגם שהמדינה סבורה כי נפלו טעויות בקביעות העובדתיות בפסק הדין, ערעור זה אינו נסוב על קביעות עובדתיות המבוססות על מהימנות העדים, אלא מתמקד רק ביסודות המשפטיים שבבסיס פסק הדין האזורי, "ואשר בעניינם לטעמה של המדינה נפלו טעויות משפטיות מהותיות שיש צורך והצדקה, בכלל, ונוכח השלכותיהם על אינטרס הציבור, על משפט העבודה ויחסי העבודה, בפרט - להביאם לבחינה בפני ערכאת הערעור".

עיקרו האחד של הערעור מכוון נגד הטעות המשפטית שלטענת המדינה נפלה בפסק הדין של ביה"ד האזורי, ולפיה למרות שדחה את טענת מני נפתלי בדבר התבססות התנאים לקיומה של הבטחה שלטונית ובדבר היעדר האפשרות לפצות בגין אי אכיפתה, בית הדין פסק לבסוף לנפתלי פיצוי בגין השלכות אי קיומה של "הבטחה" זו. זאת, תוך השמטת הרציונל שביסוד ההלכה המשפטית הנוגעת להבטחה שלטונית, יכולת אכיפתה והנסיבות החריגות שבהן היא עשויה להצמיח זכות לפיצוי.

בהקשר זה נאמר, כי אין גורם במדינה שיכול לתת למני נפתלי הבטחה לכתב מינוי. המדינה סבורה, כי אכיפה של הבטחה כזו וחיוב הרשות הציבורית בפיצוי בגין אי אכיפתה, חותרים תחת עקרון חוקיות המינהל ומעמידים את הקופה הציבורית בפני סיכון שהיקפו רב כמספר הגורמים אשר חלילה "יטעו" ויתנו "הבטחות" ממין אלו. את הפיצוי העניק בית הדין בשל "הטעיה" לכאורה, אלא שהמדינה טוענת שבית הדין שגה הן בעצם הקביעה שהיתה הטעיה, הן כאשר הרחיב את חזית הטיעון, והן כאשר העלה טיעון שהתובע נפתלי עצמו לא העלה בסיכומיו כטיעון משפטי שלמדינה היתה הזדמנות להתגונן בפניו.

עיקרו השני של הערעור מכוון לכך שבית הדין האזורי כונן, הלכה למעשה, עילת תביעה עצמאית בדבר העסקה פוגענית, אותה ביסס על הצעת חוק שעברה קריאה טרומית בלבד, ובאותו עניין הוסיף ופסק לאור העקרונות אשר מעוגנים בהצעת החוק האמורה פיצוי. המדינה מפרטת בערעור את הטעויות שנפלו לטענתה הן בדרך המשפטית בה בחר בית הדין קמא לפסוע בהכריעו בעניין זה, והן ביישומה על המקרה שבא בפניו.

בהקשר זה נאמר בערעור, כי "פיצוי בגין עגמת נפש - שהוא למעשה פיצוי בגין ראש נזק לא ממוני - יכול שייפסק עת הוכחה עילת תביעה המוכרת בדין, שמזכה את התובע בפיצוי, בין אם בגין נזקיו הממוניים ובין אם בגין הלא ממוניים. לעולם ראשי הנזק לפיצוי - הממוני והלא ממוני - נלווים לעילת תביעה המוכרת בדין שהתבססה והוכחה".

המדינה סבורה כי בית הדין טעה כשמיסד עילת תביעה טרם חקיקת חוק, כאשר היא סבורה שיש השלכות מרחיקות לכת להכרה בעילת תביעה כאמור כעומדת בפני עצמה, בהיעדר חוק מסדיר (שיצטרך להכריע בסוגיות רבות בטרם יוחל משטר של הסדרה בנושא, כדי שיקבע את הנורמה ואת חובות המעסיק במימוש הנורמה), וכאשר עוסקים בהטלת אחריות על מעסיק בגין מי שהינם עובדיו, או כאלה שאינם עובדיו. בערעור אף מועלה חשש שבית הדין פסק את הפיצוי לנפתלי על יסוד אירועים בהם כלל לא היה מעורב.