המחרימים האמיתיים

לפני כשבועיים, בסוף חודש פברואר, חתם נשיא ארה"ב ברק אובמה, על חוק שיזם הקונגרס האמריקאי, שבא להגן על ישראל מפני יוזמות של חרם כלכלי. החוק מציין במפורש, שסעיפיו חלים לא רק על "ישראל", אלא גם על שטחים שבשליטתה. לכאורה, היה זה ניצחון גדול לכל אותם כוחות בישראל אשר הפכו את ה"מאבק בחרם" לכלי ראוי לקדם קריירות פוליטיות, ובדרך לקדם את סדר-היום של ממשלת ישראל הנוכחית.

עובדת החתימה של אובמה לא זכתה להבלטה רבה בישראל. שבועיים חלפו מאז האירוע, ובתקשורת המקומית הדבר הפך, למעשה, למשהו שולי ולא משמעותי. בסך-הכול עוד חוק של הקונגרס, שבא לתמוך בימין הישראלי. אלא שהחתימה של נשיא ארה"ב, פחות משנה לפני סיום כהונתו, לא הייתה רק מעשה טקסי. אובנה צירף לחתימתו הצהרה, חתומה על ידו, שבה הוא קובע כי מדיניות החוץ של ארה"ב מבדילה ומבחינה בין ישראל בתוך גבולות הקו הירוק, לבין הגדה המערבית.

בכך, נמחק למעשה ההישג הגדול ביותר של מדיניות החוץ הישראלית, בכל הקשור להחזקת השטחים, המכתב של הנשיא בוש שבו הכירה ארה"ב במושג "גושי התנחלויות". במספר שורות, אגב חתימה על חוק של הקונגרס, נסוג אובמה מהתחייבות זו.

הפרשה כולה מבליטה את המהות של מלחמתה של ממשלת ישראל ובעלי-בריתה בארה"ב, נגד "החרם". החזית המוצהרת של תנועת החרם היא יוזמת ה-BDS (חרם, מחיקת השקעות וסנקציות).

התנועה פוסלת הן את הכיבוש וההתנחלויות והן את קיומה של ישראל עצמה. התנועה מכילה לא רק אנשי שמאל, אלא גם לא מעט אנשי אסלאם קיצוני, אנטישמים קלאסיים, ולא מעט אנשים תמימים. הישגיה מוגבלים לתחום התרבות והאקדמיה.

מנקודת ראות של רוב הממסד הפוליטי בישראל, תנועת החרם היא סוג של מתנה. הנה מטרה נוחה להתקפה, המאפשרת "התלכדות" מאחורי הממשלה, מצד אזרחי ישראל וגם מצד יהודים בארה"ב. ואם זה לא מספיק, הפיכתה של תנועת ה-BDS לאויב האולטימטיבי-התורן, מאפשרת לממסד הישראלי להתעלם מאיום הרבה יותר ממשי להיתכנות של פרויקט הסיפוח של הגדה המערבית: ההבחנה בין ישראל שבתוך הקו הירוק לבין כל מה שנמצא מעבר לקו זה, כאשר הדגש הוא על המילה "כל", בלי הסתייגויות, בלי כוכביות ובלי "גושי התנחלויות".ההבחנה הזו היא עמדה רשמית של האיחוד האירופי זה כמה שנים, והדבר קיבל תוקף רשמי בנובמבר 2015, כאשר פורסמה ההנחיה לסמן מוצרים מההתנחלויות, ולמעשה להדיר אותם מסעיפי הסכמי סחר ושיתוף-פעולה בין האיחוד לישראל. ההצהרה של הנשיא אובמה מסוף פברואר, היא חשובה, כי היא באה ליישר קו עם עמדת האיחוד האירופי. מעתה, מדיניות החוץ האמריקאית יכולה לפעול בתיאום גדול יותר עם עמדת האיחוד.

מבחינת ממשלת ישראל, התפתחות זו היא פי כמה וכמה יותר מאתגרת מאשר הפגנות של כמה מאות סטודנטים בריטים מול סופרמרקט לונדוני שמוכר תמרים ישראליים. המציאות המדינית יכולה להביא להגדרה סופית במערכות משפט במדינות שונות, המגדירות את ההתנחלויות כ"לא חוקיות". כבר היום חלק הארי של החרם על ההתנחלויות, ולמעשה על ישראל, הוא לא פומבי, ולא מצד מוסדות ציבוריים, אלא חרם שקט, מצד גורמים מסחריים, אשר בוחרים לנתק קשרים עם גורמים ישראליים, כאשר זה לא פוגע באינטרסים עסקיים שלהם. הם עושים זאת בשקט, ובלי לעורר מחאות. הגדרה חוקית של התנחלויות כ"לא חוקיות" רק תהפוך את ההתנהגות הזו לנורמטיבית.

זו היא, בעצם, תנועת החרם האמיתית, שנגדה ממשלת ישראל לא יכולה להיאבק, וגם לא אלף חוקים של הקונגרס האמריקאי. לכן, לחקיקה שעליה חתם אובמה אין הרבה משמעות; אך להצהרתו יש גם יש. מה שמדגים, יותר מכל דבר אחר, את חוסר האונים של ממשלת ישראל מול תופעה שהולכת וגוברת, והיא העובדה שזה כמה שנים ממשלות ישראל, גם אלה של בנימין נתניהו, נאלצו להכיר בהבחנה בין ישראל לשטחים.

ישראל הכירה בזכותו של ארגון ה-OECD להבחין בין שתי ישויות, בעת שהיא הצטרפה לארגון. ממשלת אהוד אולמרט הכירה בזכותו של האיחוד האירופי להטיל מכס על תוצרת ההתנחלויות, וממשלת נתניהו חתמה בנובמבר 2013 על הסכם לשיתוף-פעולה מדעי-טכנולוגי עם האיחוד, תוך שישראל מתחייבת שכספים אירופיים לא יגיעו להתנחלויות.

כל זה לא הפריע, כמובן, ליוזמות נגד "תנועות החרם".