כל-כך התגעגעתי. כבר שנים שאני מתגעגע, ולא בא. אלוהים יודע למה.
זה בטח בגלל המחירים הנוראיים. אלה שעל הנייר נראים שפויים לגמרי ובכל זאת, כשאתה מקבל את החשבון, אין שום קשר בין מה שכתוב בתפריט (כן, פתאום יש תפריט, לא רק לוח דהוי, שגם למה שהיה כתוב עליו לא היה קשר למציאות). זו גם לא העצלנות הנוראה שלי - אני הרי נוסע כמעט בכל שבוע הרבה יותר רחוק מהשעון ביפו - או לוח הזמנים הכופה עליי כמבקר לאכול כל שבוע במקום אחר. הרי לא הייתי פה שנים. שנים. אולי עשר. אולי יותר.
אז למה לא באתי? בחיי שאני לא יודע. אולי כי כיף להתגעגע. לא יודע. אידיוט. אבל זהו, חזרתי. ואני מקווה שלתמיד. כלומר, שלא ייקח לי עוד עשור. הרי אני כבר לא צעיר. וגם היא כבר לא. אף שהיא עדיין יפה ועדיין צוחקת את הצחוק המשוגע שלה. ועדיין בת בלי גיל. אבל החשבון הקר (אין כזה אחד) מכריח אותך לשער, כנראה בצדק, שהיא כבר לא ילדה. ואתה, כלומר אני, הרי כל-כך אוהב אותה. אהבת נפש.
אתם צודקים. זו לא ביקורת רגילה. אני לא יכול לכתוב ביקורת רגילה על מרגרט. ומי שיכול, שיהיה לו לבריאות. אבל הוא בטח לא באמת אוהב אוכל. יש לא מעט מבקרים כאלה.
אני עדיין אוהב אוכל, תודה לאל. ועדיין אוהב את מרגרט. גם אם לא אכלתי אצלה שנים, ואפילו לא נתקלתי בה ברחוב יותר מפעם-פעמיים. כי מרגרט תייר לא עושה סתם אוכל. אפילו לא אוכל נהדר. מרגרט מכשפה. היא מכשפת את הדגים. את הקוסקוס. את הסלטים. ובעיקר אותך. כלומר, אותי. ולא רק אותי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
