מסעדה חדשה, טבחית ותיקה - ואוכל שכדאי לכם לטעום

יש מקומות שאתה לא רוצה לספר עליהם לאף אחד. אפילו אם אתה מבקר, וזה תפקידך. אתה מפחד שיותר מדי קהל, במיוחד אם הוא מהסוג הלא נכון, יקלקל את חינו של מקום חדש, קטן ומקסים.

אבל אז אתה נזכר שאם אתה לא תעשה את זה, מישהו אחר יעשה זאת. והוא עלול להיות פחות נחמד ממך ולעשות נזק אחר לגמרי. כזה שסוגר מקומות. יש לאיש הזה שם ופרצוף. אתם יודעים היטב למי אני מתכוון. מצד שני, אולי בכל זאת גם הוא יאהב את זה. הרי יש לו לב. לפחות טכנית.

מסעדת קוצ'ינה תמר, שנסגרה בשל (אני מניח) העדרו של אותו קהל מקומי הפכפך שעליו אני מדבר, הייתה אחת המסעדות שהכי אהבתי בתל-אביב, ובכלל. "בכלל" אני כותב, מכיוון שאת רוב-רובן המכריע של ארוחותיי אני אוכל בתל-אביב. עוד קצת בשאר הארץ. הייתי מעט פעמים בחו"ל וממילא איני מבקר את המסעדות שאני אוכל בהן שם.

אבל להגיד שאהבתי את קוצ'ינה תמר יהיה לא מספיק. מפני שאני אוהב את תמר עצמה. לא אהבה רומנטית. אהבה של מי שמבין (אני מקווה) מתי הטבח - או הטבחית - שלפניו, אינו עוד להטוטן או גרוע מכך, שרלטן. ויש רבים כאלה. יש גם טבחים טובים. מצוינים אפילו. חלקם אולי אפילו טובים מתמר. אבל לאיש מהם אין נשמה כמו שלה. נשמה המיתרגמת למה שהיד שלה עושה. מבשלת. לא מתרגמת אגו לצלחות מקושקשות. פשוט מבשלת. והו, כמה שזה לא באמת פשוט.

לכן נעצבתי עצב רב כשסגרה לפני חצי שנה את המקום הוותיק שלה, ולכן גם שמחתי מאוד כשגיליתי לפני כמה ימים שפתחה מקום חדש. ולכן גם דאגתי מאוד, ואני עדיין דואג, שמא לא יצליח המקום הזערורי שפתחה, ברחוב הס 4, בפינת בית השחי של אלנבי, ושל תל-אביב כולה אולי, ובכן, שמא לא יצליח החלל הקטן שכבר אירח לא מעט מסעדות בשנים האחרונות, לפרנס את תמר. וגם להפך, שמא התנפלות מוגזמת של קהל צמא ריגושים (כזה שאחר כך נוטש לטובת הריגוש הבא בדרך כלל) תהרוס גם היא את המקום. לא רק את קסמו אלא גם את האוויר לנשימה. אוויר כלכלי. אוויר לטווח ארוך.