קרב על דמותו של צה"ל

הירייה שירה א', לוחם גדוד נחשון של חטיבת כפיר, במחבל השרוע על הקרקע בכביש העולה לשכונת תל-רומידה, עדיין מהדהדת בצה"ל, עדיין מהדהדת בשיח הציבורי, בשיח הפוליטי וברשתות החברתיות. הירייה המהדהדת הפכה למקרה המבחן המכונן של תקופתנו בשאלות היסוד של החיים עצמם: מתי יורים ומתי לא יורים, מי מפקד על החיילים, מיהו גיבור, ומהו תפקידו של צבא הגנה לישראל.

וכך תוכנן כאן קמפיין מאורגן ומתוזמן, הניזון מהפחדים הטבעיים ומחוסר היכולת לפתרון פוליטי, מדיני או צבאי, לגל הטרור הבלתי נגמר, בתוספת פטריוטים מטעם עצמם, ואינטרסנטים שעליהם כנראה נכתבה השורה האלמותית "הפטריוטיות היא מפלטו (האחרון) של הנבל").

הפטריוטיזם ומפלטו של הנבל משמשים כאן בערבוביה, ומנסים ליצור מציאות וירטואלית, מציאות שאינה קשורה, למה שרואות העיניים, למה ששומעות האוזניים, לעובדות הפשוטות.

החייל היורה כלל לא היה בפיגוע הדקירה. היו בו רק החייל שנפצע באורח קל-עד-בינוני, מדקירות ביד ובכתף, ומפקד-מחלקה מגדוד שמשון. עברו 11 דקות בין הירי המוצדק במחבלים לבין הירי הבלתי-מוצדק של החייל במחבל השרוע, הפצוע אנוש, הירי בראש שנועד להרוג אותו.

לא היה חשש מחגורת-נפץ כאשר הגיע החייל היורה למקום. התחקיר המבצעי שערך מפקד חטיבת כפיר, אלוף-משנה גיא חזות, ואלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, קבע כי איש מהחיילים או הקצינים בכפיר, לא סבר כי המחבלים נושאים עליהם חגורות-נפץ, ואיש מהחיילים והקצינים לא קראו גם קריאות בסגנון זה בזירה.

לצה"ל היה חשוב לוודא בשעות שלאחר התקרית, כי אין כאן טיוח, אין כאן קריצה, אין כאן הבנה שבשתיקה מצד מי מהמפקדים לחייל, שאולי שש אלי הדק בראותו את חברו לגדוד דקור. בנוסף, היה חשוב לצה"ל לוודא שעוד בטרם פורסמו צילומי הווידיאו של מתנדב "בצלם" הפלסטיני, הדיווח עבר ממפקד-הפלוגה למפקד-גדוד שמשון, סא"ל דוד שפירא - גיבור ההסתערות, זוכה הצל"ש, אחרי שהסתער ב-2008 על מחבל שביצע פיגוע ירי בישיבת מרכז הרב בירושלים - שדיווח על כך למצ"ח, בהבינו כי הפעם לא מדובר בגבורה אלא בהתנהגות מסוכנת ומסכנת, שצה"ל אינו יכול לקבלה, לא בשטחים, לא בלבנון, לא בעזה ולא באימונים.

מאז יום חמישי האחרון, כאשר הדהדה הירייה בחברון, נפתח קרב חדש, הקרב על דמותו של צה"ל, כאשר שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, והרמטכ"ל, גדי אייזנקוט, מנסים לשרטט קו ברור בחול, קו אדום, שהיה אמור להיות בנאלי להחריד עבור כל חייל וקצין: כאשר נלחמים במחבלים, נלחמים כדי להרוג, וכשנפסקת הלחימה - מפסיקים לירות.

בגל הטרור הנוכחי, בחצי השנה האחרונה, טיפל צה"ל עד כה טיפול רפואי ביותר מ-170 מחבלים לאחר שנורו בניסיונות פיגועי דקירה ודריסה, כיוון שזו המציאות המוטרפת, הבלתי אפשרית, שבה פועלים חיילי צה"ל בשטחים היום. לא מלחמה ולא שלום, לא הכרעה ולא ניצחון, אלא התשה יום-יומית, מתישת גוף ונפש.

אלא שאסור לקבל את נרטיב "הילד", נרטיב שמתכתב עם קמפיין "הילד של כולנו", במסגרת מאמצי משפחת גלעד שליט לשחררו משבי החמאס. חיילי צה"ל אינם ילדים, הם לוחמים מאומנים, מוכשרים ומצוידים, בוגרים ואחראים, שעוצמה אדירה ניתנה בידיהם. קרע מסוכן, אולי בלתי ניתן לאיחוי, מתקבע בפרשה הזאת, בין הפיקוד העליון לבין דרגי השטח המושפעים מאתרי אינטרנט, ומדפי פייסבוק, המעודדים אותם כמעט למרד גלוי במפקדים, בערכי מוסר הלחימה, שהם חלק מה-DNA הצה"לי עוד מימי מלחמת השחרור.

שר הביטחון, יעלון, הוא האדם האחרון שניתן לכנות אותו "שמאלן, יפה-נפש", מתגלה בפרשייה העגומה הנוכחית כמבוגר אחראי; ולמרות היותו אדם פוליטי, הנשען על מצביעי הימין, הוא חש את כובד האחריות שבישיבה בקומה ה-14 בקריה בת"א, גם במחיר של חיסול הקריירה הפוליטית שלו, בידי מי שנשאו אותו עד כה על כפיים. יעלון לא מצמץ בגיבוי שנתן לרמטכ"ל אייזנקוט, בניגוד לתגובה הרפה שעברה כמה גלגולים מצד ראש-הממשלה בנימין נתניהו.

כאשר הוענקו אתמול, ב', דרגות האלוף לתא"ל אהרון חליבה בחדר הישיבות של המטה-הכללי, הביטו כולם באמירה הבן-גוריונית הכתובה על הקיר, על האם העברייה והמפקדים הראויים, ונדמה שלא מעט אנשים בחדר שאלו את עצמם - האם הקולות הנשמעים בחברה הישראלית בימים האחרונים, ממשיכים את האתוס שניסה לטעת כאן בן-גוריון.

נשאר רק לשאול - האם הקו בחול שמשרטטים יעלון ואייזנקוט היה קו אחר בחול אחר, אם לשר הביטחון היו קוראים נפתלי בנט, ולרמטכ"ל היו קוראים עופר וינטר, ואולי פשוט צריך לחכות ולגלות לבד (אחרי המחיר הפוליטי שהוא, יעלון, עלול לשלם).

ואולי דווקא יעלון יבסס את עצמו בפרשייה זו, כיורש אפשרי לנתניהו. כמי שנהג באופן ממלכתי, שקול, ולא מתלהם. הניסיון להשוות בין משימת החיסול שהוטלה על סיירת מטכ"ל בתוניס נגד אבו-ג'יהאד לבין ירי במחבל מנוטרל, פצוע אנוש, בזירה מבודדת, הוא ניסיון נואל לערבוב מושגים ולטשטוש מציאות.

גם לבני משפחת החייל מוטב לבחור היטב את ידידיה בימים טרופים אלה, כאשר תומכים כמו ברוך מרזל, בנצי גולדשטיין, לה-פמיליה, ושאר אינטרסנטים מעוררי מדנים מקיפים אותם. ראוי שיזכרו כי כאשר המצלמות ייעלמו, ייעלמו גם התומכים הרבים, והחייל היורה ייוותר לגורלו המשפטי.

■ הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10.