יש אבנים שהן לב האדם

כוחות צבא סוריה הצליחו לכבוש השבוע את העיר העתיקה תדמור, היא פלמירה. בכוונה אינני משתמש בביטוי "לשחרר" את עירם, כי אמנם תדמור נכבשה על-ידי הארגון המפלצתי דאע"ש, אבל המשטר הסורי וצבאו איבדו כל לגיטימציה לשלוט במדינה הזו.

נתון "קטן" לסבר אוזניים: עד כה, במהלך חמש שנות הלחימה, הנשיא אסד אחראי ל-95% מההרוגים במלחמת-האזרחים. דאע"ש ל-1%; והשאר מתחלקים בין שאר "הצדיקים" בזוועה המתרחשת רק כמה מאות קילומטרים מהמקום שבו אתם קוראים בנחת את הדברים שאני כותב בנחת.

אבל לא זה נושא מאמר הדעה הזה. נושאו יהיה שנוי במחלוקת, ואני מכין את עצמי לגל הגינויים הצפוי. עם התקרב הקרב על העיר לסיומו, תקוותי הייתה שעתיקות תדמור ישתמרו ככל שניתן, שהלחימה, ההפצצות מן האוויר של הרוסים, ומטעני ההרס של דאע"ש, לא ישמידו סופית שכיות חמדה של האנושות.

והרי, לכאורה, מה זה משנה לי? הרי לעולם לא אראה אותן; ראיתי ועוד אראה מספיק עתיקות משומרות להפליא של העולם הקלסי, ההלני, הרומי. יש תיעוד שלהן. אינני עובד את האל הכנעני העתיק בעל, שמקדשו הוא, ובעצם יש לומר היה, הראשי בתדמור. אם בן-אנוש אני, עם הזדהות אנושית פשוטה, הייתי אמור לחוס על בני-האדם האומללים העוברים את אחת ממלחמות-האזרחים הרצחניות בהיסטוריה, המתרחשת בסוריה, ולא על אבנים, חשובות היסטורית וארכיאולוגית ככל שיהיו, לא כן?

כן. אבל... אם לשאול ביטוי מצוות תוכנית הסאטירה הטלוויזיונית "גב האומה".

כל אדם הוא עולם ומלואו. ולעולם לא נדע כמה גאוני אמנות, מדע, אדריכלים נפלאים, יזמים מוכשרים, ממציאים וסתם בני-אדם רגילים, טובים ורעים ובינוניים, נרצחים ונהרגים במלחמת-האזרחים בסוריה, כפי שהיה ביוגוסלביה, רואנדה, וכמובן בשואה ובכלל במלחמת העולם השנייה, שבה ניספו קרוב ל-60 מיליון בני-אדם, מספר מפלצתי שקשה להכילו: בחישוב מתמטי נרצחו ונהרגו במלחמה הקטלנית בהיסטוריה כאלף בני-אדם מדי שעה.

לא, אינני מתכוון לקבוע שחיי אדם הם זולים, על אף שמתברר שבמקומות מסוימים בעולם, הם כאלה. ובאסלאם הקיצוני, אין ספק שחיי אדם, שאינו מוסלמי, ואם לדייק יותר, אדם שאינו מזרם האסלאם הספציפי של בעל-הזרוע או הטרוריסט באותו מקום באותו רגע, לא רק שהם זולים, הם אינם נחשבים כלל. או שיש להחשיבם רק כדי לרצוח את אותו אדם, להקריבו למען גירסת האסלאם של הרוצח.

טענתי היא אחרת. לאבנים האלה אכן אין תחליף. ארגון אונסק"ו אכן צודק. יש אתרים שהם מורשת עולמית. לא רק סורית, לא רק כנענית ורומית. עולמית. ואין זה חשוב כלל אם בשל מלחמה או סתם ריחוק ממרכזי תיירות, הם אינם נגישים. הם שם. הם חלק מאיתנו, מכולנו. אזכיר לכם, הקוראים, את הזמנים הרחוקים ההם, כאשר ארגון אל-קאעידה כבש את עמק במיאן באפגניסטאן במרץ 2001, חצי שנה לפני מתקפת הטרור על ניו-יורק (בספטמבר 2001).

הם, הטרוריסטים, הגדירו את שני פסלי בודהא העצומים ששכנו בתוך גומחות בעמק, כ"לא אסלאמיים", ופוצצו אותם. פסל אחד שגובהו 55 מטרים, והאחר 37 מטרים, נהרסו במחי יד. וכולנו, אנשים שעד אותו רגע לא שמעו כלל על הפסלים הנמצאים בעמק מרוחק במרכז אפגניסטאן, הזדעזענו מהברבריות. ובצדק.

הספר "האם פריז בוערת" (מאת לארי קולינס ודומיניק לאפייר), היה לרב-מכר, כי מסופר בו, בין השאר, כיצד המושל הצבאי של פריז (שהייתה אז תחת הכיבוש הנאצי), הגנרל פון קולטיץ, ממרה את פקודתו הישירה של היטלר, ולא משמיד את עיר האורות. חישבו על עולם בלי פריז, בלי האייפל, כיכר האטואל (שארל דה-גול). וזה היה קרוב. זו לא גחמה, שבעת אסון לאומי מנסים להציל את אוצרות העם, שאנשי רזיסטאנס החביאו את אוצרות הלובר עד בוא ימים טובים יותר.

וכולנו, גם אני, אתאיסט מוצהר, חשנו התרוממות-רוח, וכן, גם התפעמות, כאשר ספרי תורה עתיקים ניצלו והובאו לכאן מסוריה, מאתיופיה, מכל מקום. אותה התפעמות שאני חש כאשר אני עובר בהיכל-הספר במוזיאון ישראל, ומתבונן במגילות הגנוזות. אבל גם כאשר אני מתבונן בשער אישתר במוזיאון פרגמון בברלין, במקדש קרנק במטרופוליטן בניו-יורק, באקרופוליס, בוותיקן.השאלה הגדולה של האדם היא, מאין באנו ולאן אנו הולכים. הדת נותנת תשובות, כמובן, המדע גם. חלק גדול מכך הוא פיענוח הידע על-ידי היסטוריונים, ארכיאולוגים. כל פיסת עצם של מפרק ברך במדבריות אפאר באפריקה, מספרת לנו על אבותינו הקדומים, לפני מיליוני שנים. כך גם ערים עתיקות של ממלכת מאיה ואנגקור הנחשפות בג'ונגלים, גווילים מפוענחים, חותמים נחשפים, אוניות טרופות המספרות על המסחר העתיק.

ואין זה רק ידע. זהו יופי. יופי, לעתים הוד נשגב. כן, גם אלילי. ועל כולנו להגן עליו, לשמר אותו. ונכון, בשם ההגנה עליו חמסה תרבות המערב אוצרות ממקומות רבים בעולם, והביאה אותם לאותה פריז, לאותה ברלין. אובליסקים, ספינקסים, פריזים (frieze, קישוטים ועיטורי עמודים/תקרות), מה לא, מפארים היום כיכרות ומוזיאונים מפריז עד ניו-יורק.

השאלה למי שייך העבר, היכן הוא אמור להישמר, היא שאלה גדולה, שראויה למאמר נפרד אחר. אבל התשובה הפשוטה שלי כרגע היא - העבר שייך לכולנו. לאנושות. ועל כולנו לנסות ולשמר את העבר, את ההווה, למען העתיד.

כי הרבה, הרבה מדי, חרב. נשרף, נעלם, נבזז. אוצרות בית-המקדש. הספרייה הגדולה באלכסנדריה. חדר העינבר של הצארים. חלק עצום מהטרגדיות היווניות הקדומות. ועל כולנו לנסות לשמר, לשחזר את ההיסטוריה ההופכת אותנו לאנושיים. גם כאשר חלקנו מתעקשים שהאנושיות שלהם אומרת, לציית לאל המצווה להרוס כל מה שאינו עולה בקנה אחד עם אמונתם.

בין שמדובר בדאע"ש המפוצצים את המקדשים האליליים בתדמור הסורית, באל-קאעידה המפוצצים את פסלי בודהא, או הכומר סבונרולה, שליט פירנצה השורף ספרים ואוצרות אמנות במדורת ההבלים בפירנצה, הקנאים הנוצרים האיקונוקלסטים (המתנגדים לפולחן האיקונין), המשמידים פסלים וציורים שבהם רואים פנים אנושיות. אין לשום דת, לשום תרבות מונופול על קיצונות, על ברבריות.

ומילה אופטימית. בכל מקום כזה ישנם המנסים לעמוד באומץ בפני גל הקנאות, השנאה. דאע"ש רצחו בהוצאה להורג את שומר אוצרות תדמור, בן ה-82. אבל ערב נפילת העיר הצליחו להבריח החוצה כמה מאוצרותיה. אמנם לא המבנים, אבל חלק מתכולת המוזיאון. כך נעשה גם בעבר, במקומות אחרים. והאוצרות ניצלו, לעת עתה לפחות. וחלק ממקדשי העיר ומבניה העתיקים גם.

הם ניצבו בעיר המדברית הזאת אלפי שנים, מזכרת לתרבויות שבאו והלכו, קמו ונפלו. ובעצם עמידתם שם, הזכירו, גם לאנשים שמעולם לא דרכו ולא ידרכו בתדמור הסורית, שיש משותף לכולנו. משותף שישרוד גם את הזמנים הרעים האלה.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1