נגד הגבלת שכר הבכירים

רבים שאלו אותי לאחרונה, מדוע איני מביע את דעתי בסוגיית שכר הבכירים והחקיקה הפופוליסטית והפוגענית של הכנסת שיצרה תקדים עולמי. תשובתי ברורה - איני רגיל להשחית את זמני לריק. יש טעם בהבעת דעה אם אתה חש שהיא עשויה להשפיע על הציבור או על מקבלי ההחלטות. בעניין שכר הבכירים, לא היה לכך כל טעם, כי החוק הפופוליסטי ולעיתים דומה הפרסונלי עונה לרחשי הציבור והתקשורת, ואוי לו לאותו חבר כנסת, איש ציבור ועיתונאי, שיעזו לומר או לכתוב דברים הפוכים או שונים.

ובכל-זאת, מהי דעתי?

סוגיית שכר הבכירים בחברות ציבוריות נבחנה בזמנה באופן יסודי על כל היבטיה על-ידי "ועדת נאמן". על רקע המלצותיה, נערכו בשלהי שנת 2012 תיקונים בחוק החברות (תיקון מספר 20), שיצרו איזון סביר ומידתי בין האינטרסים (לעיתים הנוגדים), של בעלי המניות מקרב הציבור לבין האינטרסים של המנהלים הבכירים. אסור לשכוח ולו לרגע קט שהחברות שייכות לבעלי מניותיהן, והם אלה שאמורים לאשר את שכרם של המנהלים.

והנה טרם יבשה הדיו על תיקוני החקיקה, וכבר מטילים מגבלות קיצוניות (מלאות בחורים משפטיים) על המגזר הפיננסי, שאין להן אח ורע בעולם, בתואנה שלפיה מגזר זה נותן שירותים לציבור, גובה ממנו עמלות, וכספי חסכונות הציבור מושקעים בו.

אני סבור כי "הבחירה" דווקא במגזר הפיננסי, להבדיל ממגזרים עסקיים אחרים, כיעד פופוליסטי למתקפה פרסונלית משולבת (של הקואליציה והאופוזיציה), מצביעה בעליל על חוסר ההיגיון ועל המטרות הזרות הטמונות בה.

לשון אחר, אם קיים טעם ענייני (ואין) בהטלת המגבלות, החוק חייב לחול על כל החברות הציבוריות ללא כל הבחנה מלאכותית בין מגזרי הפעילות השונים. זאת, שכן קיימות חברות ציבוריות רבות שאינן נמנות עם המגזר הפיננסי, שגם הן מוכרות את מוצריהן ושירותיהן לציבור, וכספי חסכונות הציבור מושקעים בהן.

מעבר לנדרש אוסיף ואעיר כי לדעתי קיים הבדל תהומי בין מגבלת עלות שכר הניתנת להכרה כהוצאה בייצור ההכנסה לצורכי מס - לבין יצירת תקרת עלות שכר נוקשה, בדמותה של מכפלת 35 פעמים עלות השכר הנמוכה ביותר בחברה. המגבלה האחרונה מהווה התערבות בוטה ביחסים שבין חברה לבכיריה, תוך פגיעה בזכויות הקניין וחופש העיסוק שלהם, וספק אם היא תעמוד במבחן משפטי.

משקיעים רבים, קיימים ופוטנציאליים, שואלים את עצמם, ובצדק רב, להיכן נעלמה היציבות השלטונית והרגולטורית של ישראל. על רקע זה, אין פלא בכך שחברות הגז דורשות מהממשלה, כתנאי מוקדם לביצוע השקעות-עתק, התחייבות שלא לשנות את כללי המשחק לתקופה ממושכת בת 10 שנים. 

יתר על כן, אנשי עסקים רבים השולטים בחברות ציבוריות, עושים בימים אלה כל שבידם כדי "לצאת מהבורסה", לרכוש את מניות הציבור ולהפוך את החברות לפרטיות; אנשי עסקים רבים נוספים, במיוחד בתחום ההיי-טק, מאגדים חברות חדשות בדלאוור בארה"ב. אל להן לרשות ניירות ערך, כמו גם לבורסה, להתפלא אם מגמת הירידה במספר החברות הציבוריות הנסחרות בבורסה לניירות ערך תלך ותגבר.

ובכל זאת, מה היו צריכים לעשות?

ראשית, לנוח, לבדוק, להקשיב לביקורת ולעמדות כל הצדדים, ללמוד, ולהפיק מסקנות סבירות - ולא לירות מהמותן חקיקה פוגענית, שיש לה השלכות רוחב מעבר ליעד התקיפה.

שנית, לא לפגוע, אלא לשמר את תדמיתה הראויה של ישראל כמדינה מפותחת הדוגלת בשוק חופשי ובכלכלה חופשית ויציבה.

שלישית, אם אכן חברה ציבורית כלשהי "משתוללת" בכל הקשור לשכר הבכירים (ויש כאלה), יש מקום שציבור בעלי מניותיה, והוא בלבד, "יעניש" אותה על-ידי מכירת ניירות הערך שלה, כמו שעשו ה"ירוקים" לאותן חברות ציבוריות בארצות-הברית שפגעו באיכות הסביבה. אין חוק המחייב את הציבור להחזיק בניירות ערך של חברה מסוימת או של מגזר מסוים. זהו "עונש" הרבה יותר חמור לכל חברה מחקיקה פופוליסטית ופוגענית במגזר מסוים.

רביעית, כדי לאפשר את יישומה של "הענישה" הציבורית (של בעלי המניות), היה מקום לתקן את ההוראות הרלבנטיות המתייחסות ל"תעודות סל" ולקרנות נאמנות (העוקבות אחר המדדים) על-ידי כך שלמנהלי התעודות והקרנות יוקנה שיקול-דעת (בגבולות סבירים), לא להחזיק בניירות-ערך של חברות משתוללות, אף אם הן נסחרות במדדים הרלבנטיים.

ולסיום: זהו "פוסט-מורטם" שבין כה לא יסייע, וחבל שהגענו לכך.

■ הכותב הוא ראש משרד עורכי הדין כספי.