דגל לבן? טראמפ?

יותר מדי פעמים בחודשים שחלפו בישרו פוליטיקאים, פרשנים ועיתונאים על קיצו של דונלד טראמפ, ופעם אחר פעם התברר שהידיעות על מותו הפוליטי של המוגול היו מוקדמות מדי. כוח העמידה שלו שרד את התחזיות המלומדות. התקינות הפוליטית של המדיה ושל הממסדים הפוליטיים בארה"ב ניגפה שוב ושוב לפני מה שטראמפ נוהג לכנות "ההתנהגות בלתי נשיאותית שלי".

וכך, למרות שמתרבים הסימנים ששעטת טראמפ לעבר הנשיאות מואטת לכדי זחילה - והסימן המובהק ביותר הוא תבוסתו בבחירות המקדימות במדינת וויסקונסין, אמש - הנבואות על קיצו הממשמש ובא עדיין מועטות וזהירות. עיתונאים רבים מדי נצרבו מההכרה שלא עלה בידם להבחין בין שאיפות לב לבין מציאות פוליטית. הנה, טראמפ עדיין כאן, ממלא אולמות ומכריז ש"התנהגות נשיאותית פשוט משעממת כמו מר המוות... אנשים לא היו באים לשמוע אותי לו הייתי מתנהג כך... צריך לשבור כמה ביצים בדרך לבית הלבן".

עם זאת, יש לומר, מספר הולך וגדל של עיתונאים ופרשנים בתקשורת הארצית אוזרים אומץ. הם קוראים את המפה הפוליטית העכשווית, בודקים את מעידותיו של טראמפ בשבועות שעברו, מנתחים את הסקרים העדכניים וסבורים שעכשיו הם יכולים להכריז בוודאות: זהו. טראמפ עומד לפני נפילה. לא זו בלבד שהוא לא יהיה נשיא, הוא אפילו לא יהיה מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. אחד מהפרשנים האלה הוא אי. ג'יי. דיאון, בעל טור ליברלי ב"וושינגטון פוסט". כותרת מאמרו ביום ב' מעידה על הספקות שמכרסמים בו, על מודעותו ליכולת ההישרדות של טראמפ: "הפעם זה באמת סופו של טראמפ. באמת". והוא פרסם את המאמר עוד לפני תבוסת המיליארדר בוויסקונסין.

"הגיע הזמן לחזור להיכן שהתחלנו", הוא כותב. "לא רק שדונלד טראמפ יפסיד את מינוי מפלגתו לנשיאות אלא שהוא כל כך ייחלש כתום הבחירות המקדימות, עד שלרפובליקאים לא תהיה בעיה לבחור מישהו במקומו". 

"אני יכול לחוש את הספקנות שלכם", פונה בעל הטור לקוראים. "האם טראמפ לא סתר את כל התחזיות על נפילתו? בהחלט. האם כל הקביעות ש'הפעם הוא הגדיש את הסאה' לא התנפצו על סלע המציאות? כמובן. אך לעיתונאים יש דרכים רבות לשגות. אחת מהן היא היצמדות להווה, כלומר שכל מה שמתרחש עתה יוסיף להתרחש כך גם בעתיד".

דיאון צודק, כמובן. אנליסטים שנצמדים להווה מעריכים שאם טראמפ ותומכיו התנערו עד עתה בקלילות מכל הביקורות נגדו, כך יהיה גם בעתיד. אם הכל היה מחול לו עד עתה, הכל יהיה מחול לו גם בהמשך. אז זהו, שלא. אם עד עכשיו ניפץ טראמפ את תקוות מתנגדיו ומבקריו על סלעי המציאות הווירטואלית שלו, הוא מתחיל להיווכח עתה שחלומות הגדולה שלו עומדים להתנפץ על סלעי המציאות "האמיתית" של העולם מסביבו. וויסקונסין בלמה אותו. ולמה דווקא עכשיו? כי טראמפ משולל רסן ואופיו של אדם הוא גורלו. ההשפעה המצטברת של התנהלותו המתלהמת החלה סוף סוף להטביע חותם על המצביעים, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

טראמפ לא קיבל על עצמו לתחום גבולות להתנהגותו הגסה, ניבולי הפה, הטחת עלבונות בקבוצות מיעוטים, הפגנות הבורות שלו, להתבטאויותיו המיזוגניות, לזיגזוגיו המתמידים. הוא חשב שלהתנהגות "מנצחת" יש חיי מדף נצחיים, שהיא אינה מצריכה כיוונון וכיול, שהיא תוכל לשרת אותו עד נאום ההשבעה שלו כנשיא בינואר 2017, אם לא לאחר מכן, כפי שהוא עצמו רמז. התשואות של תומכיו השרופים שיכרו אותו. הוא סירב להכיר בכך שהטראמפיסטים, בסופו של דבר, הם מיעוט (אמנם לא מבוטל) במפלגה הרפובליקאית ומיעוט קטן בציבור הבוחרים הכללי. מה שעובד עליהם לא יעבוד על ציבורים רחבים יותר.

המפלה בוויסקונסין והסקרים האחרונים צריכים לטלטל את הקבלן מניו-יורק. כאשר כ-75% מכלל הנשים בארה"ב מכריזות על סלידה מפוליטיקאי, הפוליטיקאי הזה צריך להמציא את עצמו מחדש או לארוז את המזוודות ולחזור הביתה. טראמפ כבר הוכיח שהוא אינו מסוגל להמציא את עצמו מחדש. הרי הטקטיקה של הקמפיין שלו היתה, מתחילתו, "תנו לטראמפ להיות טראמפ". זו תמצית חייו הפוליטיים. אנשים לא נוהרים להופעות שלו כדי להיחשף לתכנים, לפתרונות של בעיות השעה, אלא כדי לחזות במופע בידור של סלבריטי עם מינון קבוע של השמצות, טפיחות עצמיות על השכם, התחנפות לקהל, אמירות ג'ינגואיסטיות, נבואות שחורות ("הכלכלה מתמוטטת, אל תקנו מניות") והשתלחויות בנשים, מוסלמים ומיעוטים אחרים.

ההפסד בוויסקונסין הראה שהנוסחה הזו מתחילה להתבלות. החלטת טראמפ להפיץ תצלום בלתי מחמיא של אשתו של קרוז היתה בומרנג. החלטתו להגן על אחד מעוזריו הבכירים, שהואשם בתקיפת עיתונאית, רק חזקה את המוניטין שלו כשונא נשים. הנוהג שלו לכנות את קרוז "טד השקרן" היה גול עצמי. בקיצור, טראמפ החל לדשדש.

אבל, האם טראמפ באמת ייבלם לחלוטין? כמעט כל תרחיש אפשרי מראה שהוא לא יישב בבית הלבן. בואו נניח שהמועמדת הדמוקרטית אכן תהיה הילארי קלינטון. אפילו אם טראמפ יצליח ללקט את המספר המינימלי של צירים כדי לזכות במועמדות, המפלגה הרפובליקאית לא תתייצב מאחוריו, ויש סיכוי גדול שהמפלגה תתפצל (איך זה יקרה טרם ברור) ותציג מועמד משלה. הממסד הרפובליקאי לעולם לא יכיל אותו. זה לא רק ענין של אגו, אלא של שימור עצמי.

במקרה כזה, שבו קולות הרפובליקאים יפוצלו בין שני מתמודדים, אין ספק שקלינטון תהיה הנשיאה הבאה. לחלופין, אם טראמפ לא יצליח להגיע למספר הנחשק עד תחילת הוועידה הרפובליקאית, תשלול ממנו הנהגת המפלגה את המועמדות, חרף המהומות שלא ספק יטלטלו את הוועידה (בעידודו של טראמפ). במקרה כזה, אין ספק שהוא ירוץ כמועמד עצמאי. שוב, מול שני מועמדים מהימין, קלינטון תצא מנצחת. רק במקרה הבלתי סביר, שבו המועמד הרפובליקאי יהיה פול ראיין וטראמפ יחליט להתקפל ולא לרוץ - יש סיכוי שקלינטון תפסיד. תוצאות התרחישים האלה לא ישתנו גם אם סנדרס יהיה המועמד הדמוקרטי.

אך האם טראמפ באמת יניח אותנו אי-פעם לנפשנו? כפי שכותב היום פרנק ברוני, בעל טור ב"ניו-יורק טיימס", זה לא יקרה אף פעם. בין אם הוא ייכנס לבית הלבן ובין אם הוא ימצא מרגוע במאר-א-לאגו, מעון הקיט שלו בפלורידה, הוא לעולם לא יימוג מחיינו. יש לו צורך כפייתי בתשומת לב והוא יודע שערוצי החדשות באמריקה הם כאסקופה הנדרסת לרגליו. יספיק ציוץ אחד כדי שמשאיות השידור של CNN ואחיותיה תדהרנה אליו, כדי להעשיר את העולם בפאשקוויל הטראמפי החדש. וזה בסדר. טראמפ כבדרן לא יכול להזיק.