סימולציה שהיא מניפולציה

במשרד האוצר רוצים להעלות את גיל הפרישה לנשים. מדובר בצעד שמבחינה כלכלית יש בו היגיון רב, בוודאי בהסתכלות על תוחלת החיים הממוצעת של הנשים בישראל, ועל אחת כמה וכמה ככל שהוא נוגע לעובדי המדינה, שלהם אופק תעסוקתי בטוח וברור. ואולם לאוצר יש בעיה, והיא לקבל את אישור הכנסת.

לכן, כך נראה, האוצר פירסם היום (א') סימולציה שמלמדת כי בעבור מי שחוסך עד הגיל המבוגר "הנכון" (הגברים), החיסכון לפנסיה הצוברת בישראל עומד במטרת-העל שלו - הבטחת שיעור תחלופה גבוה דיו, בה בשעה שבעבור מי שחוסך "לא נכון", למשל עד גיל צעיר מדי (הנשים), המציאות הפוכה ובעייתית.

הבדיקה שעשה האוצר מלמדת לא רק שגיל פרישה מוקדם מדי הינו בעייתי (וזו אמירה נכונה, הגם שבעבור רבים היא לא מחזיקה מים כי אינם עובדים עד גיל הפרישה), היא גם מוסיפה שאצל מי שחוסך עד הגיל הנכון אין בעיה והכול בסדר. אבל כאן טמונה הבעיה עם פרסום האוצר; נראה כי הסימולציה של האוצר היא יותר מניפולציה שבאה להציג את הבעיה שמעניינת אותו ואת הדרך לפתור אותה, תוך הסתרת בעיה אחרת - גדולה לא פחות - של שיעור תחלופה נמוך מדי בעבור חוסכים רבים הרבה יותר מדי, וזאת באמצעות הנחות שנבחרו כדי לשרת את הנרטיב, שסומן עוד קודם.

מדוע? האוצר מציין כי החישובים בסימולציה שפרסם מתבססים על שורת הנחות, בהן שהשכר יעלה ב-1.5% ריאלי לשנה; שהשכר המבוטח לפנסיה יהיה 85% מהשכר ברוטו; שדמי הניהול יהיו בגובה דמי הניהול הממוצעים נכון ל-2015 (3.17% מההפקדה השוטפת ו-0.28% מהצבירה); שהתשואה הריאלית על ההשקעות תהיה 4.5%; ושמקדם ההמרה לקצבה יעמוד על 195 לגברים ו-212 לנשים; וששני שלישים מכספי הפיצויים בקרן הפנסיה לא יימשכו.

הבעיה בהנחות אלה שרובן לא ריאליות. נתחיל ממה שלא נכון כיום, אבל שבהחלט עשוי להפוך למציאות: דמי הניהול - שכיום יש רבים שמשלמים מעל הרף שעל פיו נעשה החישוב - עשויים לפחות לרמות אלה הודות לרפורמות שמוביל האוצר וקיטון בשיעור משיכת רכיב פיצויי הפיטורין, והודות למודעות הגוברת להשלכות של משיכה שכזו על קצבת הזיקנה.

לצד אלה יש עוד הנחות שנראות כאילו נלקחו מסרט, בראשן הצפי לתשואה שנתית ריאלית של 4.5%, בעולם של ריביות אפסיות לעתיד הנראה לעין, בעוד שהאוצר עצמו מודע לבעיה שבריבית התחשיבית בפנסיה (הפנסיה שבאמצעותה מחשבים את קצבת הזיקנה לפורשים, שעומדת על 3.5% נטו). כמו כן, גם הקביעה כי חוסך צעיר כיום יזכה בעתיד למקדם המרה לקצבה של 195 (שמשמש לחישוב קצבת הזיקנה באמצעות חלוקת הסכום הצבור במקדם - כך שככל שהוא נמוך יותר כך הקצבה גדלה) לא נראית סבירה, כשגם העלאת שכר של 1.5% לשנה לא מחזיקה מים - בוודאי בעבור עובדי המגזר הפרטי. לא זאת אף זאת: שיעור של 85% שכר מבוטח אינו משקף, שכן בפועל ההפרש כיום עומד על כיוון של 75%, כשלרבים מהציבור אין בכלל רציפות של חיסכון לכל אורך תקופת חיי העבודה.

הבעיה בהצגה של האוצר לא מתמצה רק בהנחות שמשרתות את היעד שאליו רוצים ראשי המשרד להגיע. ההנחות של האוצר מלמדות, לא בפעם הראשונה, שמבחינת האוצר החשיבות של הפנסיה ובוודאי שהדרך לבחון את הצלחתה, טמונים בהתאמת המודל הקיים לצרכים ולמאפיינים של עובדי המדינה; לא בעבור עובדי המגזר הפרטי. מדוע? האוצר מניח כאן, כמו בשלל חישוביו לגבי המצב העתידי של החוסכים לפנסיה, גידול קבוע, נאה ועקבי בשכר של העובד לאורך שנות החיסכון. איפה זה קיים? במגזר הציבורי ובדומים לו (כגון עובדי הבנקים). איפה זה לא קיים? במגזר הפרטי, ששם לא רק שרבים מהעובדים לא זכאים לטייסים אוטומטיים - רשמיים או דה-פקטו - בשכרם, אלא שלא אחת הם כלל לא יעבדו במשך כל תקופת החיסכון.