מדינה בורחת ממשימה

לפני תחילת החג פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) את לקט האינדיקטורים הכלכליים לחודשים הראשונים של השנה (ינואר-מארס), שמהם עולה תמונה ברורה של משק בקיפאון, ואף נסיגה כלכלית. לעומת הרבעון הקודם, היצוא ירד בקצב שנתי של 14%, הייצור התעשייתי ירד בקצב של 2%, והמשק המשיך במגמה של דפלציה עם ירידה במדד המחירים לצרכן בקצב שנתי של 0.8% לשנה.

אלה הם כמובן נתונים לחודשים ספורים, ובדרך-כלל נוהגים להצמיד לניתוח מגמות כאלה משפט של אזהרה על הטווח המצומצם של הזמן שעליו הם מתבססים. הבעיה היא, שהפרסום של הלמ"ס לא שיקף תופעה חריגה של חודשיים או שלושה חודשים. בפועל, אותו פרסום משתלב היטב עם מגמות ארוכות טווח במשק, אשר מסתכמות במילה אחת: קיפאון.

ואכן, ישראל כלואה זה כמה שנים בדינמיקה של צמיחה נמוכה, פריון נמוך, וייצור שהולך ומצטמק. במונחים של צמיחה לנפש, המשק הישראלי כלל לא צמח זה כמה שנים. שוק העבודה, במגזרים של טכנולוגיה נמוכה ובינונית (לואו-טק), ובתחום השירותים, ממשיך להתבסס על שכר נמוך ופריון נמוך. אם להאמין לפרסומים אחרונים בתקשורת, גם ב"אומת ההזנק", המצב אינו שפיר, ולפתע יש מודעות לבעיות המבניות של "מודל האקזיטים".

אלא שלמרות חומרת המצב, והוא אכן חמור מאוד, איש לא מצא עדיין לנכון לדבר עליו במונחים של משבר, למרות שבעבר הלא כל-כך רחוק, נתונים כאלה היו מעוררים סערה ולא מעט התייחסויות בתקשורת הכלכלית ובפוליטיקה הישראלית. אכן, במקור, הכותרת למאמר זה הייתה אמורה להיות "השבר השקט", אלא שמחשבה שנייה תהיה זו כותרת מטעה. המשבר הנוכחי אינו שקט, הוא משבר שהושתק.

השלטון בישראל, או בשמו האחר ממשלת בנימין נתניהו, למד לקח אחד חשוב מהמחאה החברתית-הציבורית של שנת 2011, ואחר-כך מההתנגשות סביב מתווה הגז. מוטב לו, לשלטון, שהחברה הישראלית לא תעסוק בסוגיות של מדיניות כלכלית-חברתית. מבחינת השלטון, אפילו הוויכוח על מתווה הגז, הוא נסבל, כל עוד השיח מתקיים בגבולות של דיון על מונופול ומחירים, ולא גולש לסוגיות רחבות של אידיאולוגיה כלכלית, מדיניות כלכלית וחלוקת הכנסות.

באופן מעשי, ראש הממשלה נתניהו החליט שטוב יהיה אם הוא אישית יתרחק מסוגיות של מדיניות כלכלית. לאחר המחאה ההמונית של 2011, נעלם "שר האוצר-על" של מדינת ישראל; והאיש אשר משך בכל החוטים של ההחלטות הכלכליות החשובות, דאג להבהיר זאת לציבור כולו. במקומו בא נתניהו המתרכז "בחיים עצמם", כלומר, ב"אתגרים ביטחוניים", כשהוא משאיר את מלאכת קבלת ההחלטות הכלכליות בידי אחרים. כך מונו לתפקיד שרי האוצר יאיר לפיד, ואחריו משה כחלון. הראשון, הוא חסר ידע מתאים, חסר ניסיון פוליטי וגם חסר כישורים, כנראה. השני, כחלון, מינה את עצמו לתפקיד של שר שיכון-על, וזנח כמעט את כל מה שלא קשור למיזם הדיור שלו.

כך, אם כן, מתנהלת לה המדיניות הכלכלית הישראלית זה שנים. מצטמצמת לה לכמה תחומים, בעיקר כאלה שקשורים ל"יוקר המחיה" ול"יוקר הדיור", ומתעלמת במופגן מהאתגר העצום של שינויים רדיקליים בתחומים מרכזיים.

מערכת המיסוי בישראל זקוקה לרפורמה עמוקה ומיידית, אשר תעביר את המשקל מהמיסוי העקיף למיסוי הישיר. מערכת הפנסיה עלולה להגיע למשבר בעוד שני עשורים, אם לא יוכנסו בה רשתות ביטחון לאוכלוסיית העובדים בגילאים צעירים. סקטור הטכנולוגיה בישראל יגיע למבוי סתום, אם לא יחול בו שינוי מבני שידגיש בניית חברות לטווח ארוך.

מעל הכול, שוק העבודה בישראל חייב לעבור שינוי מוחלט, ובמקום שוק המבוסס על קבלני כוח-אדם, שכר עלוב ופריון נמוך, השלטון צריך לדחוף, לקדם ולצעוד אל עבר מציאות של ביטחון תעסוקתי וסוציאלי, עידוד הפריון, וחלוקה צודקת יותר של התוצר.

אלה הן המשימות אשר כל ממשלה הגונה הייתה נוטלת על עצמה נוכח התמונה הכלכלית והחברתית העגומה הקיימת במדינה. אלא שהממשלות בישראל ממשיכות זה שנים לברוח ממשימות אלה. אם פעם נתניהו עוד חשב לדבר בגלוי על דעותיו ושאיפותיו בתחום הכלכלי, ולקדם הפרטות והורדות מסים, הרי שראש הממשלה מעדיף היום שתשומת-הלב הציבורית תתרחק מכל דיון על השקפת עולם בתחומי סדרי עדיפויות, חלוקת הכנסות, מדיניות מיסוי ושוק עבודה.

למען האמת, צריך להודות כי מי שמסייע לראש הממשלה ברצון הזה היא התקשורת הישראלית. במקום דיון על שאלות יסוד בתחום החברה והכלכלה, אנו מקבלים מנות גדושות של מלחמות תרבות מדומיינות ועקרות. מי שעוקב אחרי הפרסומים והשידורים הבלתי פוסקים על "מזרחיות", "מתנשאים", "מדינת תל-אביב" וכדומה, עלול להגיע למסקנה שישראל מחולקת לשבטים על-פי חלוקה תרבותית/שבטית.

לעומת זאת, לא נשמע על המשמעות של צמיחתו של מעמד של עובדים צעירים עירוניים, שבהם גדל המשקל של ה"מעורבבים" מבחינה אתנית. גם לא נשמע על המשמעות האדירה של התגברות התופעה של חרדים עובדים - אשר מגבשים לעצמם סדר רעיוני משלהם - לחברה הישראלית. ועל מה שלא נשמע בכלל, הוא על קיומה של מגמה של השתלבות אזרחים ערבים בחברה הישראלית, ועל הדרכים לעודד אותה.

כך הופכת ה"כלכלה" לחצר האחורית של הדיון הציבורי בישראל. מעין שטח שהודר או הוגלה מהתודעה הציבורית. אולי כי הוא מאיים על מה שנתפס כסגולה העיקרית של האזרחות הצייתנית שעליה חולם בנימין נתניהו - הרצון לשתוק ולמחוא כפיים.