כך חדלתי להיות בת-יענה

ובכן, הגיעה העת להוציא את הראש - לפחות את הראש שלי - מהחול. מספיק להיות בת-יענה. שום דבר לא יעזור. דונאלד טראמפ עומד להיבחר כמועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות וממילא כמנהיג המפלגה והפנים הציבוריות שלה.

הלב מסרב להאמין, אבל העיניים רואות CNN. נצחונו המכריע של טראמפ בסבב הבחירות המקדימות במדינת אינדיאנה, השבוע, מבטיח למעשה את זכייתו בפרס הגדול כבר בהצבעה הראשונה בוועידת המפלגה ביולי, גם אם הישגיו במעט הסבבים העתידיים של המקדימות שעדיין נותרו על לוח השנה לא יהיו מרשימים.

אם מתנגדיו הרבים של טראמפ בממסד הרפובליקאי לא יזממו ברגע האחרון איזה תרגיל פרוצדורלי מלוכלך בוועידה, שייתעלם ממאווייהם של רוב בוחרי המפלגה ויחולל בה קרע שאולי לא יהיה אפשר לאחותו, המועמדות לנשיאות כבר מונחת - אם כי לא פורמלית - בכיס האימפרסריו של תכניות הריאליטי ממנהטן.

אברהם לינקולן, תיאודור רוזוולט, דווייט איזנהאואר, רונאלד רייגן ו... דונאלד טראמפ? מי פילל. טעו כל אותם "משפיעים" - אנליסטים, עיתונאים, בעלי טורים, ואני הקטן בכללם, שלא לדבר על ממסד המפלגה הרפובליקאית - שהיו משוכנעים שבוחרים רפובליקאים, עם רגליים יציבות על הקרקע ומודעות לאינטרסים הכלכליים שלהם, יקיאו מקרבם שרלטן ענק אגו, מעוט כישורים וחף מאידיאולוגיה, מצ'ואיסט שונא נשים ואוהב פוטין.

האמת היא שהרוב המכריע של קלדני הדעות והידיעות לא התחברו ולא רצו להתחבר ל"בסיס" הרפובליקאי - לאותם בוחרים מנוכרים, ממורמרים ודווקאיים מהשורה, מקצתם כסנופובים, ו/או מיזוגנים ו/או סתם לוזרים, באשמתם או שלא באשמתם, טעוני זעם אמיתי או מעושה, שלא מתפרנסים מהמפלגה כמו ראשי הביצה המעונבים בוושינגטון אלא מצביעים (או לא) בעד מועמדיה.

טראמפ התחבר לכל אלה, ועוד איך, בעיקר בגלל יכולתו המופלאה לשאוב בלי נקיפות מצפון ממעייני הציניות הבלתי נדלים שלו, וגם הודות לעמוד השדרה האלסטי שלו, שמאפשר לו להשתופף למכנה המשותף הנמוך ביותר של ציבור הבוחרים בלי להתאמץ.

אך האם העלייה המטאורית של המוגול היא ביטוי לחכמת ההמונים? חכמה - אולי; המונים - בהחלט לא וזו סיבה לנחמה ולתקווה. חכמת מצביעי טראמפ מפוקפקת מאוד בעיניי, אך לא בעיניהם. אפשר להתווכח האם הצבעה בעד מתמודד שמאיים להצית מלחמת סחר עם סין ומקסיקו - שתיים משותפות הסחר הגדולות ביותר של ארה"ב - היא בחירה חכמה או מתכון לאבטלה המונית בארה"ב. אפשר לתהות איפה התבונה באיסור שטראמפ מאיים להטיל על כניסת מוסלמים לארה"ב בעוד שהוא מכריז שיישען על "בעלי בריתנו המוסלמים" כדי "לפורר" את דעאש. ויש המון תמיהות כאלה, אך חכמה אינה ניתנת לכימות איכותי.

לעומת זאת, אין שום ספק, ש"המונים" - חכמים או נבערים - לא הניפו את טראמפ לצמרת הרפובליקאית. מהסיקור המתלהם במדיה האמריקאית אפשר אולי להתרשם שלפחות מחצית מתושבי ארה"ב הצביעו בעד המיליארדר. ולא כך. מדובר רק בפלח קטן של בוחרים רפובליקאים רשומים. עד עתה (לא כולל הבחירות באינדיאנה) הצביעו בעד טראמפ 10,116,714 בוחרים - פחות מ-3% מתושבי ארה"ב (318.9 מיליון). העובדה שאזרחים מעטים כל כך מסוגלים להעלות לפסגות פוליטיות מתמודד כלשהו, פגום או צח כשלג, מעידה, בראש ובראשונה, על המומים המולדים בשיטת הבחירות האמריקאית, ובמיוחד בשלב הבחירות המקדימות.

אך המציאות של הבחירות המקדימות לא תשחק לידי טראמפ בבחירות הכלליות. במקדימות, די בקומץ של תומכים שרופים כדי להזניק פוליטיקאי כלשהו למועמדות המפלגה. בבחירות הכלליות, זקוק מועמד לנשיאות לרוב ממשי של כל הבוחרים (דמוקרטים, רפובליקאים ואלה שאינם רשומים) לפחות בחלק משמעותי מ-50 המדינות של ארה"ב . בשביל טראמפ זו תהיה משימה הרקוליאנית. הוא פשוט שנוא, בלתי נסבל או משמש מטרה ללעג ו/או לבוז בקרב קבוצות דמוגרפיות או אתניות ענקיות, שחוצות את קווי כל המדינות ברחבי הארץ הגדולה הזו.

אפילו המפלגה הרפובליקאית משוסעת ע"י קווי השבר, שחוללה ההשתלטות העוינת של טראמפ. בערוצי החדשות החלו להראות פעילים רפובליקאים ששורפים את תעודות החבר שלהם במחאה על "כיבוש המפלגה ע"י פולש זר". יש רפובליקאים שמתחילים לדבר על התארגנות של "רפובליקאים למען הילארי". טיעונם הוא, שפטריוט אמיתי, שבמקרה הוא רפובליקאי, לא יפקיר את ארצו בידי מגלומניאק מסוכן רק כדי לשמר את היתרון המפלגתי. ובמלים אחרות: אמריקה תחילה, המפלגה הרפובליקאית אחר-כך.

הנה, דגוני שוב שב לסורו, אולי יאמר הטראמפאי הישראלי. אבל, בואו ניתן לנתונים לדבר בעד עצמם: טראמפ הוא המועמד הכי פחות פופולרי, הכי פחות אהוד, שרץ לנשיאות ארה"ב אי פעם בעידן המודרני, או לפחות מאז שסקרי דעת קהל החלו למלא תפקיד חשוב בבחירות. במילים אחרות: טראמפ אולי פופולרי בפלח מסוים של מצביעים רפובליקאים, רובם לבנים מעוטי השכלה; הוא מאוד לא פופולרי באוכלוסייה הכללית רבת הגוונים. זו עובדה. 

שימו לב לעובדות הבאות: 

■ סקר של GFK-AP, מ-7 באפריל השנה, העלה ש-70% מכל האמריקאים, לרבות כמעט 50% מהרפובליקאים, רואים את טראמפ באור שלילי. את הדעה שלילית עליו חולקים, על פי הסקר, רוב הגברים ורוב הנשים; רוב הצעירים ורוב המבוגרים והקשישים; רוב השמרנים, רוב המתונים ורוב הליברלים; רוב הלבנים, רוב ההיספנים ורוב השחורים; ואפילו בקרב הלבנים מעוטי ההשכלה, לכאורה המעוז המבוצר של טראמפ. 55% אינם אוהבים אותו.

■ סקר של "ניו-יורק טיימס" ו-CBS, מ-22 במארס, שנערך במדגם כלל-ארצי, העניק לטראמפ ציון פופולריות שלילי (negative score) של 33%- (ההפרש בין בעלי הדעה החיובית עליו, במקרה הזה 24% מהנשאלים, לבין בעלי הדעה השלילית, במקרה הזה 57%). להשוואה: בסקר דומה, ב-2012, שיעור בעלי הדעה החיובית על נשיא ארה"ב, ברק אובמה, היה זהה לשיעור בעלי הדעה השלילית עליו.

■ ומזווית אחרת: על פי סקר של "וול סטריט ג'רנל" ו-NBC, ממארס השנה, שני שלישים מהאמריקאים אינם מסוגלים לראות עצמם מצביעים בעד טראמפ. כאשר מתמקדים באמריקאים לא לבנים, שיעורם של אלה שלא יצביעו בעד המוגול מגיע ל-84%. אלה נתונים חסרי תקדים בהיסטוריה של הבחירות לנשיאות בארה"ב.

אבל המכשול הגדול שניצב בדרכו של טראמפ לבית הלבן היא העובדה, שמבחינה דמוגרפית ארה"ב ב-2016 אינה ארה"ב של 2008 ואפילו לא של 2012. משקלם היחסי של מגזרים אתניים לא לבנים הולך וגדל, בעוד שהמגזר הלבן (הלא היספני)- התקווה הגדולה של טראמפ - הולך ומתכווץ. היספנים הם פלח האוכלוסיה בעל הצמיחה המהירה ביותר בארה"ב ובפלח זה, כמו בפלחים אתניים לא לבנים נוספים, מעמדו של טראמפ הוא כאסקופה הנדרסת.

על פי סקר של "ושינגטון פוסט" ו-ABC, מ-31 במארס 2016, ל-85% מההיספנים ול-75% מהשחורים בארה"ב יש דעות שליליות על טראמפ. והנשים, אוי הנשים. על פי אותו סקר, שלושה רבעים מנשות ארה"ב, משתי המפלגות, בכל הגילים, בכל רבדי ההשכלה, לא יצביעו בעדו. זה לא מפליא. מי שמדבר בבוז על "הדם הניגר מכל מיני מקומות אצל האשה הזו" (בהתנגחות עם שדרית פוקס ניוז מייגן קלי), מי שמכריז בהבעת קבס, "הילארי הלכה לשירותים, איזו מגעילה" (הערה של הצופה הביתי דונאלד טראמפ באחד מהעימותים הטלוויזיוניים בין המתמודדים הדמוקרטים), מי שמטיל רפש בכל הפלח ההיספני הענקי בהכריזו שהמקסיקנים שמנסים לחדור לארה"ב הם אנסים ורוצחים - מי שזרע זרעים כאלה בתחילת 2016, יקטוף את הקוצים והסרפדים שהם יניבו בסוף 2016.

האם הילארי קלינטון חסינה מתבוסה? בוודאי שלא. היא מועמדת פגיעה. היא צריכה להתמודד עם ציון פופולריות שלילי של 21%- . אנשים רבים לא נותנים בה אמון בגלל הצבעתה בעד המלחמה בעיראק, בהיותה סנטורית, בגלל החלטותיה כשרת-החוץ במהלך המלחמה בלוב ובגלל הסתבכותה בהפעלת שרת פרטי, חשוף לסיכונים, לניהול תכתובות רשמיות באי מייל שלה בהיותה שרת-החוץ. טראמפ, מצידו, ימרר לה החיים במהלך הקמפיין וירגום אותה בעלבונות במטרה לערער את שיווי משקלה. קלינטון עלולה למעוד וטראמפ כבר הוכיח שהוא מסוגל לנתץ תחזיות וציפיות. ובכל זאת, הזירה האלקטורלית שבה יצטרך המיליארדר לתפקד זרועה במכשולים גדולים מדי. סיכוייו להגיע לבית הלבן זעומים.

אלא אם כן.... הגורל יזמן לשני המועמדים, ולאמריקה כולה, "הפתעת אוקטובר", אירוע בעל ממדים היסטוריים, כמה שבועות או ימים לפני הבחירות, שיוכל לשנות את הדינמיקה של ההתמודדות ואת תוצאותיה. כבר היו דברים מעולם.

במערכת הבחירות לנשיאות בין ג'ימי קארטר, הנשיא המכהן, לרונאלד רייגן, ב-1980, היתה ציפיה כללית שאיראן תשחרר את בני הערובה האמריקאיים באוקטובר, חודש לפני הבחירות, ומהלך זה היה אמור להגדיל את סיכויי קארטר להביס את רייגן. ההפתעה היתה שבני הערובה לא שוחררו באוקטובר אלא בינואר 1981, עובדה שתרמה כנראה לנצחונו של רייגן. במציאות של 2016, הפתעת אוקטובר עלולה להיות פיגוע טרור גדול בשטחה של ארה"ב, שיוכל להסיט מיליוני בוחרים לכיוונו של טראמפ.

אני יוצא מתוך הנחה שלא יתרחש פיגוע כזה ואני מצפה בכיליון עיניים לנאום הכניעה של טראמפ ב-8 בנובמבר. צפו לו. האם אני ושכמותי שוב טומנים את הראש בחול מאימת נשיא פשיסטי פוטנציאלי ומתעלמים מיכולותיו הדמגוגיות המוכחות לסחוף המונים? ב-9 בנובמבר, בשעה 8 בבוקר לפי שעון ישראל, נדע.