התאבדות פוליטית

כמו חור שחור הבולע כל דבר סביבו ומאיינו, כך גם ממשלות נתניהו בולעות מפלגות מזדמנות הנסחפות אל הקואליציה, נעלמות או מצטמקות: קדימה ועצמאות ז"ל, יש עתיד וישראל ביתנו המצומקות. והנה, גם יצחק (בוז'י) הרצוג נכנע לחוקי האסטרופיזיקה הפוליטית, ונסחף אל ממשלת נתניהו הרביעית.

מניעי ראש הממשלה בנימין נתניהו לצירוף המחנה הציוני, או מה שייוותר ממנו, ברורים. הרחבת הקואליציה תיתן לו שקט לשכלל את מדיניות ה"שב ואל תעשה" שלו בלי שיהיה כבול בידי האורן-חזנים למיניהם. עצם פרסום המו"מ עם המחנה הציוני כבר מקנה לנתניהו נקודות: הנה (שוב) "מנהיג האופוזיציה" זוחל אל המנהיג בניסיון לקבל כמה פירורים מעוגת הכיבודים הפוליטית. ברור שנתניהו לא יסכן את הבייס הפוליטי שלו, לא ייפרד מבעלי-הברית הטבעיים שלו, ולא ישנה מהותית את קווי היסוד של ממשלתו. לכל היותר יפנה להרצוג מקום או שניים במושב האחורי, הרחק מכיסא הנהג.

מבחינת הרצוג - וחמור מזה, מבחינת המחנה הציוני - מדובר בהתאבדות פוליטית. התנהלותו מטילה צל כבד על תבונתו הפוליטית ועל עמדותיו המוסריות. הצטרפות המחנה הציוני לקואליציה היא מהלך רע מבחינה מוסרית, מוטעה מבחינה לאומית, וקטסטרופלי מבחינה מפלגתית.

כיצד יישן הרצוג בלילה, כשחבריו לקואליציה הם הסמן המזוקק ביותר של לאומנות גזענית חשוכה, שערכי הדמוקרטיה עבורם הם בגדר המלצה בלבד? כיצד יוכל הרצוג, כמנהיג מפלגת שמאל (כן, שמאל!), לדור בכפיפה אחת עם הסמוטריצ'ים, הבנטים והרגבים? האינו מבין, כי בעצם ישיבתו בממשלה כזו הוא יהווה עלה-תאנה שיכשיר את המשך שנאת הערבים, השמאלנים, הליברלים, האשכנזים - ובעצם כל מי שאינו מיישר קו עם המקהלה הצעקנית של הימין?

כיצד יוכל הרצוג להסכין עם ההחדרה האגרסיבית של יהדות לאומנית למערכות החינוך והביטחון, עם ריסוק המעוז הדמוקרטי האחרון, הוא בית המשפט העליון, עם המתקפות הפראיות על קציני צה"ל ועל מוסד הנשיאות, עם הפערים החברתיים ההולכים וגדלים, עם אובדן התקווה המדינית, ומעל לכול, עם הפסימיות והייאוש שראש הממשלה מקפיד לשדר לציבור שוב ושוב?

הצטרפות המחנה הציוני אל הקואליציה היא מעשה שאינו דמוקרטי, מאחר שהוא סותר את מאווי רוב הציבור שבחר בימין לגווניו בצורה ברורה: 61 המנדטים המרכיבים את הממשלה הנוכחית, 6 המנדטים של ישראל ביתנו וחלק מ-11 המנדטים של "יש עתיד". הציבור הישראלי היום ימני ולוחמני יותר מתמיד. מצערת ככל שתהיה, זוהי המציאות הפוליטית, ועל הרצוג להכיר בכך שהשמאל הפסיד אידאולוגית, תרבותית, פוליטית וכלכלית. הציבור הישראלי זכאי "ליהנות" מהשלטון שבו הוא בחר; ועל הדרך להתבגר, לקבל אחריות למעשיו, ולהבין שלמעשים יש תוצאות שעליהן משלמים בדמים. אסור למחנה הציוני לספק תירוצים למדיניות ההרסנית שמוביל הימין.

עצם השיחות, גם אם יעלו חרס, הוא עדות נוספת להפיכת מפלגת העבודה לחסרת רלבנטיות וסימן נוסף להפיכתה לדינוזאור, שריד לימי עבר שאחריתה מביישת את ראשיתה. וחבל, מכיוון שבשנים האחרונות הסתמן בשורותיה מומנטום חיובי. לפתע היה נדמה שהנה מפא"י ההיסטורית משנה את פניה. במפלגה שהפכה את הסכינאות הפוליטית לאומנות, נוצר גרעין מגובש יחסית, הכולל חבורת פוליטיקאים, מרביתם צעירים, בעלי אג'נדה ברורה. לרגע היה נדמה שהעבודה חוזרת להיות מפלגה אמיתית, בעלת סדר-יום לאומי וחברתי ברור. אך הרצוג בועט בדלי המלא ב-24 מנדטים.

האם הוא באמת סבור כי בשבתו בממשלת ימין קשה, קיים איזשהו תרחיש שבו יוכל לשמר (לא כל שכן לשפר) הישג זה? או שאולי הוא מתכנן, כי בהתקרב הבחירות הבאות, הוא יפרוש מן הממשלה ברעש ובצלצולים במטרה לבנות נרטיב של "אחד העומד על שלו", שהסתכל לביבי בלבן של העין, וויתר על מנעמי השלטון? האם הרצוג סבור שציבור מצביעי העבודה מורכב מטיפשים בעלי זיכרון קצר? בעצם העלאת אופציית ההצטרפות לממשלה הוא מעניק ליאיר לפיד וליש עתיד נעדרת חוט-השדרה, מתנה יקרת ערך, עתירת מנדטים בואכה הבחירות הבאות. הרצוג משאיר למועמד בעל עמוד-השדרה שיבוא אחריו אדמה חרוכה, בדמות מפלגה מרוסקת עוד יותר.

הזמנים הנוכחיים הם זמנים רעים. הציבוריות הישראלית מתפרקת בעידודם הנמרץ של חברי הקואליציה הנוכחית, ששום פרה אינה קדושה מדי עבורם. לא זו השעה להכשיר את השרץ. עתה יש לבנות מנהיגות פוליטית אופוזיציונית אמיתית, אגרסיבית ולוחמנית, שתמרר את חיי הממשלה הזו. מנהיגות שתבטיח למחנה המוכה של המרכז והשמאל, המחנה השפוי שעוד מאמין בדמוקרטיה ציונית, שיש עוד תקווה, גם אם הדרך להשגתה רוויה דם, יזע ודמעות. אולי כדאי שהרצוג יתחיל בזה. אחר-כך נתקדם.

■ הכותב הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטאות תל-אביב ובר-אילן.