השתקה - לא בצבא שלנו

הוויכוח בין בי"ת לבי"ת, בין ביבי לבוגי על חופש הביטוי של קציני צה"ל הוא לכאורה כבר מאחורינו. משה (בוגי) יעלון שילם את המחיר על העקשנות שהפגין בעניין זה ובעניינים אחרים. שר הביטחון הנכנס, ככל הנראה אביגדור ליברמן, עשוי להציג עמדה שונה מזו של קודמו, וייתכן שהמכנה המשותף בין רה"מ בנימין נתניהו לליברמן בעניין זה, יהיה רב. אולם הוא, שר הביטחון הבא, לא יסיר מעל סדר היום את השאלה העקרונית - מה מותר לקציני צה"ל לומר והיכן.

אולם קודם כל, כדאי שנזכיר גם לביבי ולליברמן שמתכונת היחסים הקבועה כמעט בין ראש ממשלה לשר ביטחון בישראל, היא לעומתית. ההיסטוריה רצופה בצמדים-צמדים, יצחק רבין ושמעון פרס, יצחק שמיר ורבין, מנחם בגין ואריאל שרון, נתניהו ויצחק מרדכי, נתניהו ואהוד ברק; ולאחרונה שני הבי"תים, וכולם רבו זה עם זה.

אני מעז לצפות, כי לאחר שיסתיים ירח-הדבש הקצר והצפוי, יתגלעו חילוקי דעות גם בין שניהם (ליברמן לביבי). בין היתר מפני שמטבע הדברים שר הביטחון מעורר את קנאתו של ראש הממשלה. השר חזק ממנו. לרשותו התקציב הגדול ביותר, המערכת הציבורית החזקה והגדולה ביותר, והאחריות לענייני הביטחון החשאיים, המסקרנים והרחוקים מן העין הציבורית. הציבור הוגה לו מלכתחילה אהדה גדולה.

סוגיית חופש הביטוי של קציני צה"ל היא עקרונית ביותר. צה"ל פיתח תרבות ארגונית המעודדת קצינים להביע דעתם, להתווכח, לחלוק על דעת מפקדיהם. בטראומות הלאומיות שלנו, כמו מלחמת יום הכיפורים, זכורים אותם מפקדים, בעיקר קציני מודיעין, שניסו לערער על ביטחונם של מפקדיהם, ולהתריע מפני המלחמה הקרבה, ונדחו. צה"ל, כולנו, לא נשכח זאת. אחרי המלחמה, אגף המודיעין כונן פונקציה בשם "איפכא מסתברא", שתפקידה להציג באופן קבוע וסדור דעה הפוכה לדברי המשתתפים בדיונים שונים, על מנת להעשיר את הדיון, ולהציג דרך אחרת. כל זאת בתחומי הדיון הסגור, ובידיעה כי בסוף כל דיון יבוא "סיכום המפקד" המחייב את כל המשתתפים, והוא סופי.

חופש זה נמשך גם אל הדיונים המשותפים לדרג הצבאי והמדיני, בכנסת ובעיקר בממשלה. במסגרות כאלה נדרשים מפקדים בכירים להציג מידע והערכות שנושקות לפרקים לנושאים המדיניים, למשל, האם לאינתיפאדה יש פתרון צבאי או מדיני; או לדיוני תקציב, שרמטכ"לים זעמו בהם על קיצוץ תקציב הביטחון, וטענו כי לא יוכלו לשאת באחריות לביטחוננו. לשניים מהם, לפחות, אפילו הוצע לפרוש. חופש הדיבור הזה הוא ערך יסודי בצה"ל ובהתנהלותו. ולמחליפו של יעלון, נאמר - תמשיכו, כך צריך.

חשוב לציין, כי אלופי צה"ל והמפקדים הם גם מרצים מבוקשים ודמויות לאומיות, ודבריהם במעגל השלישי, האזרחי, זוכים לתשומת-לב ציבורית רבה ורחבה. מה קורה כאשר הרמטכ"ל מופיע בפני תלמידי תיכון, ונדרש להוראות הפתיחה באש, או כאשר סגנו משווה בין תהליכים חברתיים באירופה של שנות ה-30 וה-40, לישראל. למפקדי צה"ל היכרות עמוקה עם החברה הישראלית, מאות אלפים מצעיריה עוברים דרך המערכת הצבאית, ומשרתים בה. שיחות, סקרים ומקורות אנושיים אחרים, מאפשרים למפקדים להעריך לאן הולך הדור הצעיר שלנו. צריך להטות אוזן לדבריהם. שר הביטחון הפורש הבהיר, ובצדק, כי הוא מצפה מהם לדבר, בבית ומחוצה לו. לא לשתוק.

על סמך ניסיון העבר, והתבטאויותיו של ליברמן, מותר להתנבא כי חופש הפעולה שיעניק לקציני צה"ל ולגמישותו יהיו מצומצמים. אולי זה תואם צבאות אחרים, אבל לא את צבא ההגנה לישראל. השאלה תהיה - איזה קציני צבא אנחנו מגדלים פה, והאם אנחנו דורשים מהם להיות ישרים עם עצמם ועם מצפונם, או להתיישר לפי דעות הממונים עליהם.

האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל, נהג כצפוי ממנו. הוא הציב בפני החברה הישראלית מראה, והתמונה שניבטה ממנה הייתה מפחידה. הוא השמיע צפירת אזהרה. האם היה זה תפקידו או לא? לדעתי, כן. אלה הנורמות שאנחנו מצפים להן מקציני צה"ל. ההתנפלות עליו מלמדת, כי החברה השתנתה ואיתה גם הנורמות.

כמנהג ההיסטוריה, אין קל יותר מאשר להרוג את השליח. אולי אפשר להרוג את השליח, אבל אי-אפשר להרוג את הבשורה. מדינה אינה יכולה לברוח מבשורה, והיא תמשיך ותתגלגל.

זוהי מהות העניין. התוכן. לא המקום ולא הזמן. ועכשיו רק נותר לשאול, האם נשוב ונשמע צפירות?

■ הכותב (חבר כנסת מהמחנה הציוני), חבר ועדת חוץ וביטחון, היה יועצם של שרי הביטחון משה ארנס ויצחק רבין ז"ל ושימש כדובר צה"ל.