אקמול מבנק ישראל

אחרי שהריבית לא הועלתה שוב החודש וההחלטה (ביום שני, 23.5.16) להשארת הריבית האפסית (0.1%) על כנה - אם מאזינים לדבריה של נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, ניתן להבין שהריבית בישראל תישאר אפסית עוד תקופה לא קצרה, גם אם בארה"ב הריבית תועלה בחודשים הקרובים. ניתן גם להבין מדוע סוכנות הדירוג מודי'ס בוחנת את הורדת דירוג האשראי של ישראל, שכן ספק אם הנגידה עצמה מאמינה שהמדיניות שלה מובילה ליעדים שאליהם היא מכוונת.

הנגידה משתמשת בכלים המוניטאריים שברשותה כדי לייצב את המשק בטווח בקצר. שינויים בתנאי הריבית משפיעים על הביקושים ועל הנכונות ללוות ולחסוך בטווח המיידי; ולכן, המדיניות המוניטרית מיועדת בעיקר לייצב את המחירים ואת התעסוקה, לא כדי להכווין מדיניות. את המדיניות אמורה לנהל הממשלה, בין היתר באמצעות שינויים פיסקליים במסים, יותר השקעות בתשתיות וביצוע שינויים מבניים.

נראה שכעת הנגידה חוששת שמבחינת הממשלה, המטרה העיקרית של ייצוב הכלכלה בטווח הקצר היא מניעת משבר כלכלי, שיסכן את יציבותה של הממשלה. כלומר, הנגידה חושבת שמבחינת הממשלה, כל עוד המדיניות המוניטרית (בעיקר החלטת הריבית) שומרת על רמה גבוהה של תעסוקה, ומאפשרת לצרכנים לעשות קניות, הממשלה יכולה להימנע מלבצע שינויים נדרשים, או לבצע אותם בקצב איטי, והיא אינה פועלת לביצוע רפורמות לטווח ארוך יותר.

הנגידה יודעת שפעולותיה מספיקות כדי "להניח פלסטר על הפצעים", לא לרפא אותם מהשורש. בשנים האחרונות, השקל התחזק מאוד לעומת סל המטבעות הבינלאומיים. זה קרה גם בגלל הריבית האפסית במדינות המפותחות, גם בגלל הצמיחה היחסית גבוהה בישראל, גם בגלל מחירי הסחורות הנמוכים, וגם בגלל תגליות הגז שהפחיתו את יבוא האנרגיה לישראל. כתוצאה מהתחזקות השקל, היצוא הישראלי התייקר לעומת המתחרים שלו בחו"ל. וכך, במקום שהיצוא הישראלי יהיה הקטר הכלכלי העיקרי של הצמיחה במשק, הקיטון ביצוא הפך להיות משקולת שעוצרת את הצמיחה.

נכון, הנגידה יכולה לנסות להתמודד עם השינויים הללו בעזרת החזקת ריבית אפסית בארץ, ורכישות מט"ח (שיעלו מעט את ערכו ויגרמו לפיחות קל בשקל). אבל מי שהוא בעל הכוח הרב והחזק יותר להתמודדות עם השינויים (הפצעים), זו הממשלה. היא זו שיכולה לעשות רפורמות בייבוא. לדוגמה, לפתוח את השוק לייבוא מזון, להקל על כניסה של טכנולוגיות חדישות בענפי הבינוי, לפשט את התהליכים הכרוכים בפתיחת עסקים עבור חברות זרות ועוד. כמו כן, הממשלה יכולה לקבוע מדיניות לגבי התקבולים מהגז (שמכונה לעתים "קרן העושר" לעתיד המשק), להשקיע בתשתיות ובמחקר-ופיתוח, ועוד.

יכולה - אך מכיוון שהממשלה לא עושה זאת בינתיים, היצוא ממשיך לדשדש, והמשק נכנס להאטה.

יתרה מכך, מכיוון שהממשלה לא עושה די לעידוד הצמיחה, והנגידה מנסה "לתקן" את מחדליה בעזרת הריבית האפסית, הציבור ממשיך לקחת עוד ועוד הלוואות, ורוכש בהן בעיקר שירותים ודירות. הצריכה הזאת מחזיקה, לכאורה, את הצמיחה במשק, אבל למעשה, הצמיחה מתרכזת בענפים שהפריון שלהם נמוך. כך שבטווח הארוך, הצמיחה הזו עלולה להזיק לכלל המשק, כי היא מסיטה משאבים מהענפים התחרותיים, תעשיות הייצור למיניהן, שיכולים להתחרות בסחורה/ביבוא מחו"ל, לענפים פחות תחרותיים ופחות יצרניים.

גרוע מכך, מכיוון שהצמיחה במשק ממומנת על-ידי הלוואות, הרי בסוף יגיע היום שבו מישהו יצטרך לשלם את כל החובות האלה. אם התנאים בעולם ישתנו, כך שהמשק יחזור לייצא ותהיה עלייה בשכר, דיינו; אחרת אנו עלולים להיקלע למיתון שהחמצנו ב-2008, כי היקף החובות יביא לירידה בצריכה ובייצור עד כדי חדלות-פירעון של פרטיים ושל עסקים רבים.

■ הכותב הוא כלכלן בכיר במחלקת המחקר של קבוצת ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללת נתניה.