ההחמצה של כחלון

הבוקר צריך לרחם על פקידי משרד האוצר, ובמיוחד על אלה שבאגף התקציבים, אשר קוראים על הקמת "ועדה לענייני סדר עבודתו של הקבינט הביטחוני", תוך הבטחה שזו תהיה ועדה אפקטיבית. פקידי האוצר שואלים את עצמם, כשהקנאה בליבם, מדוע השר שלהם, משה כחלון, לא יכול היה להתעקש על ביטול הגזירה של התקציב הדו-שנתי, כפי שעשה שר החינוך נפתלי בנט בעניין עבודת הקבינט.

הרעיון של ניהול תקציב דו-שנתי צץ במוחו של ראש-הממשלה בנימין נתניהו כבר עם הקמת ממשלתו השנייה, בשנת 2009. הרעיון היה לפטור את הממשלה מהצורך להתייצב בכנסת, ולבקש את אישורה לסדרי עדיפויות של הממשלה מדי שנה בשנה. עד מהרה התברר, שלתקציב הדו-שנתי היה תפקיד נוסף: לאפשר העברות תקציביות ענקיות ללא דיון ראוי, הרחק מהעין הציבורית, לאחר דיון חפוז, וכמעט סודי, בוועדת הכספים של הכנסת.

היעדר דיון ציבורי, והיכולת להעביר סכומים גדולים בלי לקבוע עדיפויות, הפכו את התקציב לכלי ריק מתוכן, ואת המדיניות הכלכלית למושג פיקטיבי. לא שהדבר הפריע לשלושת שרי האוצר של ממשלות נתניהו, מאז 2009: יובל שטייניץ, יאיר לפיד, ושר האוצר הנוכחי משה כחלון. הראשון, הכריז על רעיון התקציב הדו-שנתי כתרומתה הייחודית של מדינת ישראל לכלכלה העולמית; השני לא ממש התעסק עם סוגיות של מדיניות כלכלית, כי העניין היה מעבר ליכולותיו; והשלישי מינה את עצמו לשר-על לענייני בינוי ושיכון.

לזכותם של לפיד וכחלון, יש לומר, כי הם ניסו לפחות להיאבק על ביטול התקציב הדו-שנתי, בעיקר כדי להרגיע את הביקורת החריפה בתוך האוצר עצמו, על האיוולת של המשך קיומו. בפועל, בשנים שבהן לא היה תקציב דו-שנתי, התקציב לא אושר כלל, והמשק הישראלי נאלץ להסתדר בלי מדיניות פיסקלית של ממש, בלי ממשלה שתבחן את האסטרטגיה לטווח בינוני וארוך, ובלי קובעי מדיניות אשר ידאגו לסדר עדיפויות - מדיניות שתתמודד עם הירידה החדה בצמיחה ועם התרחבות הפערים הכלכליים.

גם כאשר פרצה המחאה החברתית בקיץ של שנת 2011, נתניהו ושטייניץ ראו לעצמם חובה,למסמס אותה באמצעות עוד ועדה, כמובן.

עד לפני כמה שנים, אנשי האוצר יכלו להתנחם, חלקית, במחשבה שאם המדיניות הפיסקלית נעלמת, המדיניות המוניטרית, כלומר בנק ישראל, יכולה לקחת את ההובלה. אלא שגם המדיניות המוניטרית נעלמה מזמן, בשל הצורך להתמיד בריבית אפסית, המגבלות הקשות שמטיל עליה שוק מטבע-החוץ, והצורך להגן על היציבות הפיננסית. שיעור הריבית כבר לא במשחק, והממשלה מסרבת לדון בהנהגת מדיניות פיסקלית.

לכן, השבועות האחרונים היו יכולים שעת-כושר לשר האוצר כחלון להחזיר לעצמו, ולמשרדו, את הכלי המרכזי לניהול מדיניות תקינה: תקציב המדינה. לא מדובר יותר בעניין של טווח ארוך. המשבר כבר כאן, ישראל חדלה לצמוח לפני כחמש שנים, מנועי הצמיחה הולכים ונעלמים, והמשק הישראלי נקלע לסוג של קיפאון מבני. דימויים שהיו נכונים עד לפני 10 שנים, של משק חזק, אומת תעשיות ההזנק, חדלו להיות נכונים כבר מזמן. המשק הישראלי פגיע, חלש, מתנהל על-פי אינרציה שתוביל לשום-מקום.

אילו רצה, כחלון היה מקשיב לפקידיו ויוצא למלחמה אמיתית על ניהול משרדו על-פי אמות-מידה מקובלות בכל משק מתקדם בעולם כמעט. אם הוא רצה לזכות בתשומת ליבו של נתניהו, כחלון היה יכול להסביר לו שמצב של צמיחה אפסית, של התבססות המדיניות הכלכלית על הפניית משאבים למגזרים מקורבים, יוביל למחאה פוליטית, אולי אפילו בקלפי, כפי שאירע ב-2013.

שפה כזו נתניהו מבין היטב, ואם הוא מפנים את מה שנאמר לו, הוא היה אפילו מנסה להיענות חלקית לדרישה להחזיר לעולם תקציב אמיתי אפקטיבי. זה, כמובן, כבר לא יקרה, ומה שנותר לעשות הוא להתכונן לתקופה של אפלה כלכלית, אשר את מחירה ישלמו אלה שתמיד משלמים עבור טעויות אסטרטגיות של ממשלות ישראל.