פרטיות או "חקר האמת"?

לכאורה היה זה "עוד מקרה" בו אישה מעלה טענה לפיה בעלה בוגד בה, והבעל מכחיש קיומו של רומן כלשהו. אלא שראיה מפתיעה "נשלפה". הסתבר כי האישה חדרה למחשב ולסמארטפון של בעלה, חיטטה בהודעות ובמיילים ומצאה בהם הוכחות לטענותיה.

האם יכולה האישה להיבנות מראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות? בית הדין הרבני האזורי בנתניה השיב בימים אלה על שאלה זו בחיוב. בית הדין קבע כי הצורך לגילוי האמת עולה על זכותו של הבעל לפרטיות המסרונים והמיילים השייכים לו, וקיבל את הראיות כדי להגיע לחקר האמת.

החלטת בית הדין הרבני בנתניה מעוררת שאלות קשות. מחד גיסא, קיים חוק מפורש - חוק הגנת הפרטיות - והלכה פסוקה נרחבת, לפיהם חיטוט במיילים או בסמארטפון של אחר מהווה פגיעה בפרטיות. נזכיר כי פגיעה בפרטיות אינה רק עוולה אזרחית, אלא גם עבירה פלילית. מאידך גיסא, בהתאם לשיטתנו המשפטית, יש מקרים בהם ניתן יהיה להכשיר ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות למרות הדרך בה הושגו.

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע מתי ניתן לעשות זאת: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".

כלומר, ייתכנו מקרים, בהם למרות שאין הגנה חוקית מפני פגיעה בפרטיות - תתקבל הראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות, וזאת בגין טעמים מיוחדים שנמצאו כדי להכשירה.

מצבת השיקולים להכשרת ראיה "פגועה" כוללת את השיקולים הבאים: מה מידת החשיבות והחיוניות של המידע? האם הונחה תשתית עובדתית המצדיקה את גילוי המידע? האם יש ראיות אחרות שלא כרוכות בפגיעה בפרטיות? מה היקף הגילוי הנדרש לצורך עשיית צדק? ועוד.

בית הדין הרבני בנתניה אינו הראשון שדן בשאלה האם יש לקבל ראיה למרות שהושגה תוך פגיעה בפרטיות. להחלטה זו קדמו שלל פסקי דין והחלטות בסוגיה זו, לרבות של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ.

באחד המקרים הציג הבעל תמונות, בהן מתועדת האישה מקיימת יחסי מין עם אחר. התמונות צולמו כאשר הבעל נכנס, עם אחרים, לדירה בה התגוררה האישה לבדה, ללא ידיעתה וללא הסכמתה. האישה טענה כי על-פי חוק הגנת הפרטיות התמונות לא קבילות. בית הדין הרבני האזורי קבע כי התמונות קבילות. בג"ץ קיבל את עתירת האישה וקבע כי התמונות אינן קבילות.

בג"ץ קבע כי חוק הגנת הפרטיות חל בבתי הדין הרבניים. לכן, חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות (באותו מקרה - בעל שצילם את אשתו ברשות היחיד) לא יהווה ראיה גם בבתי הדין הרבניים. העובדה שמדובר בבני זוג נשואים אינה מפקיעה מכל אחד מבני הזוג את זכותו לפרטיות!

יחד עם זאת, בג"ץ קבע כי לא התקיימו באותו מקרה השיקולים להתיר את הראיה. בג"ץ איזן את השיקולים השונים וקבע כי באותו מקרה לא עומדת לבעל הגנה על-פי חוק הגנת הפרטיות, הואיל והוא לא עשה את הפגיעה בתום-לב, וכי מדובר היה בפגיעה חריפה וקיצונית בפרטיות האישה.

נקבע כי ככל שחומרת הפגיעה בפרטיות גדולה יותר - כך מתבקש להגן על הזכות לפרטיות.

בנוסף, נשקל הערך הראייתי של החומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות. ככל שהראיה חיונית יותר להוכחת האמת - כך יגבר משקלה לעומת משקל הפגיעה בפרטיות. בניגוד למצב בו היו בפני בית הדין ראיות אחרות שיש בהן כדי לאפשר את מיצוי הליך הגירושים מבלי להיזקק לראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות, אלא בראיות חלופיות.

כך, באותו מקרה קבע בג"ץ כי אין לקבל את הראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות.

אבל במקרים אחרים, כמו ההחלטה שניתנה בימים אלה, עימה פתחנו, הביא האיזון בין השיקולים לקביעה כי יש לקבל את הראיות למרות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות.

כך, הדרך לתקיפת החלטתו של בית הדין הרבני בנתניה נעוצה באיזון בין השיקולים. באם יוכיח הבעל שהפגיעה בפרטיותו לא הייתה מידתית, שנגרמה לו פגיעה ממשית, ובמקביל שהיו לאישה דרכים חלופיות להוכיח את טענותיה - יש להניח כי ההחלטה תבוטל.

לדעתנו, צריך לצמצם מאוד את קשת "המקרים המיוחדים" בהם תתאפשר פגיעה בפרטיות. אחרת, ניתן בשם הרצון להגיע ל"חקר האמת" לרוקן מתוכן את הזכות לפרטיות, ולהביא למצב בו לא יהיה לה שום ערך מעשי.

אין דומה מקרה בו פריצה למייל השיגה הוכחה מוחצת לתכנון מוקדם לרצח - לבין מקרה גירושים "רגיל", בו פריצה למייל הוכיחה כי יחסי בני הזוג עלו על שרטון. במקרה הראשון - ניתן להצדיק את הפגיעה בפרטיות. במקרה השני - לדעתנו, לא. יש לשמר ולהגן על הזכות לפרטיות גם אם מדובר בבני זוג.

■ הטור נכתב במשותף על-ידי עורכי הדין ורד כהן ורענן בר-און ממשרד בר-און כהן, העוסק בתחום הליטיגציה - התדיינות בבית המשפט, דיני משפחה ודיני ביטוח ונזיקין, כולל רשלנות רפואית.

www.Bar-OnCohen.co.il