"הרגע המאכזב בקריירה שלי היה כשלא נבחרתי לעליון"

משפט

- מתי ידעת לראשונה שתהיה משפטן?

"בערך בגיל 15, אחרי שנכזבה תוחלתי להיות רופא, כי הציונים במתמטיקה לא הספיקו להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. קראתי שני ספרים על משפט: האחד של כתב 'העולם הזה' עמנואל פרת, 'פרשת קסטנר: המשפט הגדול', שסיקר את המשפט מזווית אנטי-ממסדית - של הסנגור עו"ד שמואל תמיר, והותיר בי רושם עצום. אגב, הנכדה של קסטנר, מרב מיכאלי, יושבת מאחוריי במשחקים של מכבי-ת"א ביד-אליהו. השני הוא 'בית-דין' של קוונטין ריינולדס, על הפרקליט האמריקאי סמואל לייבוביץ', שתרם רבות לרצון להיות פרקליט פלילי.

"על זה נוסף גם עניין קצת ילדותי: היו לי אספירציות להיות ראש-ממשלה. בדקתי את קורות החיים של דוד בן-גוריון, ומצאתי שכאשר גירשו אותו לקושטא במלחמת העולם הראשונה, הוא למד שם משפטים וכלכלה מדינית. אז שלחתי מכתב לאוניברסיטה העברית, ושאלתי איך לומדים את המקצועות הללו, כי רציתי להכשיר את עצמי להיות ראש-ממשלה.

"הם ענו לי במכתב מאוד מנומס, שאוכל ללמוד משפטים בפקולטה למשפטים, וכלכלה בחוג לכלכלה, ומדעי-המדינה בחוג למדעי-המדינה, אבל אין בי"ס או פקולטה לכלכלה מדינית, והוסיפו שהרצון שלי ללמוד מבורך, ואם אתמיד בלימודים, אשיג את המטרות. הייתי בדילמה עצומה: כלכלה ומדעי-המדינה בדו-חוגי, או משפטים. שני הספרים הכריעו את הכף. מגיל 16 התחלתי להתנהג כסנגור פלילי מצוי, כשהעבריינים הם תלמידים שחוטאים בחטאים כיתתיים, ואני צריך לחלץ אותם מהעונשים.

"בסיום התיכון, תכננתי להתגייס כמו כולם, אבל זו הייתה 63', לא שנה של עלילות גבורה, ועבר בכיתה קול-קורא להגיש מועמדות לעתודה אקדמית. בחרתי במשפטים, ובהבדל מכולם, גם התקבלתי. ההורים שמחו שאני הולך ללמוד - המשימה מספר אחת של אבי הייתה להכין אותי ללימודים גבוהים - אך לא רוו נחת ממשפטים, כי הייתי בן כפר תמים, והם חששו שלא אצליח להכיל את הפרובלמטיקה שבמקצוע.

"אלא שכבר בשנה הראשונה חשבתי שזה הייעוד שלי, מאחר שהוקסמתי מהמרצים, רובם שופטי העליון, או מי שלימים יהיו שופטים בעליון, כמו מאיר שמגר ואהרן ברק. ראיתי את האוטוריטה, חשבתי כמה ההחלטות שלהם חשובות, והתפעלתי איזה כוח יש להם בידיים, אבל גם אחריות. מכאן ואילך, אלה היו רק מהלכים להגשמת הייעוד".

- מי היה בעל ההשפעה המעצבת ביותר על אישיותך כשופט?

"מאיר שמגר. הערכתי בו שלוש תכונות מקצועיות נפלאות: רוחב הדעת והעומקים שנכנס אליהם; הסדר והארגון הבלתי רגיל; וההשראה המנהיגותית. הוא מנהיג מבטן ומלידה, והמנחה שלי, עם פרופ' דוד ליבאי, בעבודת הדוקטורט שעסקה בשפיטה הצבאית. הייתי קצין צעיר בשנה האחרונה שלו כפצ"ר. כשעשו לו מסיבת פרידה, קיבלתי בצד דרגת סגן".

- מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה?

"פרופ' למשפטים, שראה איך אני מדשדש במקומי בעבודת הדוקטורט, וקורא עוד פס"ד ועוד אחד, אמר לי: 'שמע, עבודת דוקטורט, כולה רעיון שאפשר לסכם אותו ב-30-20 שורות, כל היתר זו רק עטיפה. תבדוק אם יש לך את הרעיון, ואם כן, תפסיק לקרוא ספרים ומאמרים, כי לא תגמור את זה לעולם'. זה הציל לי את הדוקטורט, כי עמדתי להפסיק. עבדתי עליו שנים וההתקדמות הייתה קטנה מאוד. הוא היכה בי ככה חזק בראש, וזה עזר, כמו שוק במקרה של דום-לב".

- ומה העצה הגרועה שקיבלת?

"ההורים שלי קצת ריפו את ידיי בלימודי המתמטיקה, כשהחליטו שאין לי מספיק כישרון. הם רצו רק מצוינות. אני מאוד מצטער על זה. היום אני מתעניין בתחומים ריאליים, ולא רק בעניינים הומניים, והידע הבסיסי מאוד חסר לי".

- מה הרגע המאכזב ביותר בקריירה שלך?

"בגיל 65 הייתה ידיעה שלא אתמנה לשופט בעליון. השם שלי הובא לפני הוועדה, אבל לא קיבל תמיכה מספיקה. כשמכל הצדדים אומרים לך 'כמה אתה מתאים' וש'המדינה צריכה את היכולות שלך', ברור שהאכזבה גדולה. בהקשר זה, אני תמיד מספר מה שאמר השופט האמריקאי מדינה, ששופטים חשים כל הזמן צורך שיקיפו אותם אנשים שיאמרו להם כמה הם חכמים, מוכשרים, נבונים; ומהרגע שהשופט מתחיל להאמין בדברי החנופה, הוא מאבד את 'נשמתו השיפוטית'. למרבה המזל, אמר השופט מדינה, ליד כל שופט ושופטת יש בדרך-כלל בן או בת זוג שיודעים לתקוע סיכה בבלון הנפוח. אם אחשוף את הגב שלי, יראו כמה דקירות סיכה יש לי".

- ומה הרגע המאושר בקריירה?

"היום האחרון לכהונתי כשופט, כשחתמתי על פסה"ד האחרון, ולא השארתי דבר לאלה שהגיעו אחריי, אחרי שמונה חודשים של 14 שעות עבודה ביממה, כדי להספיק לכתוב את כל מה שהיה עליי לסיים, מאות עמודים של פסקי-דין. זה היה אושר שאין לתאר. כמו סינדרלה בחצות הלילה, יש תפוגה של התפקיד, אי אפשר יותר לכתוב, ואני עשיתי זאת שעתיים לפני".

- באיזה משפט שלא השתתפת בו היית רוצה להשתתף?

"אני כותב עכשיו, עם השופט בדימוס ד"ר אבי טננבאום, מאמר שהשלב הסופי שלו יהיה זיכויו של דוד המלך מעבירות פליליות בפרשת אוריה החיתי. אילו הייתי יכול לעמוד ליד נתן הנביא כשהוא מוכיח את דוד, הייתי אומר: 'אני לא מתערב בתוכחה המוסרית, אבל מהצד הפלילי יש לי מה לומר'. ואת זה אגיד במאמר".

- מהו פסק-הדין המשמעותי ביותר עבורך?

"דווקא פס"ד קטן של תושב יפו. עיריית ת"א-יפו תכננה מדרכה בסמטה היפהפייה העתיקה שבה הוא גר, שעוברת דרך חדר-השינה שלו, והיה צריך להרוס את הבית. הציעו לו הון כדי שיוותר עליו, והוא אמר: 'זה הבית של משפחתי כבר 100 שנה'. הייתה אצלי התנגשות בין החוק היבש להחלטות שנראו לי בלתי מוסריות מיסודן, והחלטתי שתיבש ידי אם אחתום על פס"ד שמשמעותו הריסת הבית. לימים נודע לי, שלא ערערו על פסה"ד ושהבית עומד על תילו עד היום. לא ידעתי שהכוח בידיי כזה גדול. לו ידעתי, יכול להיות שהיו נחסכים ממני הרבה חיבוטי נפש ונדודי שינה".

- מה הדבר הכי מפחיד בלהיות שופט?

"הידיעה הברורה שאתה יכול לטעות. אין בן-אנוש שאינו טועה. ולפעמים טעות היא בלתי הפיכה, ואפילו אינך יודע שטעית. ודאי שזה צריך להדיר שינה מעיניי".

- מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בבית-המשפט?

"שאירדם".

- מה הדבר המטופש ביותר שעשית?

"היו מעט התבטאויות שהייתי מוותר עליהן, אבל לא עשיתי נזקים לא הפיכים".

אנושיות

- מה מצחיק אותך?

"אהבתי מאוד את הקלאסיקונים - הגששים, שייקה אופיר, דודו דותן, ובמידה מסוימת דודו טופז. גם ליאור שליין והחבורה שלו מצחיקים אותי. משעשעים אותי ביטויים של הנכדים שלי. למשל, האח של הנכדה הקטנטנה שלי, בן 3, ראה אותה כשיצאה מבית-החולים מכוסה עד הבטן בשמיכה, אז הוא שאל את אמו: 'היא לא יצאה לגמרי?'"

- מה מעציב אותך?

"המתחים בחברה שלנו, במיוחד כשאנחנו נמצאים מול מציאות לא סימפטית, טרור מסביב ולחצים בינל', ואנחנו רבים בתוכנו, ויש בינינו שנותנים יד למהלכים נגדנו. זה מאוד מעציב בעיניי".

- מה מרגש אותך?

"ביום העצמאות צפיתי בחידון התנ"ך לנוער והתרגשתי כמעט בכל דקה, בטח ברגעי הסיום, כשראיתי את המחויבות של הצעירים האלה, את השאפתנות החיובית, ואת האהבה לארץ-ישראל. זה היה נפלא בעיניי. בערב, בטקס 'פרס ישראל', ראיתי אנשים שתורמים לחברה, הבסיס שעליו אנחנו נשענים, כוח הרוח שמשלים את כוח הכוח. הסתכלתי והתפעלתי".

- מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"כשאני משלים משימות, בתחום המקצועי ובתחום הספורטיבי. אני נשיא כבוד של קבוצת הריצה של השופטים, ואם אני מצליח לרוץ חמישה ק"מ, אני מרגיש בשמיים. או כשאני מנצח את הפרטנר שלי בטניס. אני מרגיש טוב גם כשהילדים שלי משיגים את המטרות שלהם, וכשהמנהיגות שלנו עושה דברים שנדמה לי שמאחוריהם ניצבים מחשבה, תכנון ושכל. ומעל לכול, כשמכבי-ת"א לוקחת את האליפות, בכל דבר שהוא".

- מה מכעיס אותך?

"כשאני מקשיב לרדיו, לרוב בזמן נסיעה, ואנשים מתבטאים בביטחון בעניינים שהם לא יודעים בהם דבר, ומטעים ציבור גדול. אני אוחז חזק בהגה ואומר: 'אם הייתי יכול להיכנס לשידור ולהעמיד דברים על דיוקם'.

"מקוממות אותי עוד יותר תופעות בלתי הומניות איומות, של יהודים כלפי אוכלוסייה ערבית, שאין להן שום הצדקה, שום טעם, ושגורמות נזק עצום וחותרות תחת התשתית המוסרית של היותנו כאן. שמעתי פעם שחקנית דגולה שאמרה שהיא מתביישת ביהדותה נוכח דברים כאלה. אני לא מתבייש ביהדות שלי, אלא גאה בה, מפני שההתנהגות הזו לא יהודית. והידיעה שזו התנהגות לא יהודית היא מקור לגאווה".

- על מה לא תסלח?

"אין דבר כזה. יש מעט מאוד אנשים שרבתי איתם, בדרך-כלל בגלל עניינים פעוטים, ומזמן שכחתי".

- מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"אני לא מספיק מאורגן, לא מספיק מסודר, וזה השפיע על עבודתי השיפוטית. אבל אף-על-פי שאני בן 70, אני מביט קדימה, לא כועס על דבר, מחפש כל הזמן איך אני יכול לשפר דברים, ולא מסתכל בנרגנות על העבר".

- מתי בכית בפעם האחרונה?

"כשיצאתי לשנת שבתון באוניברסיטת שיקאגו בתנאים כלכליים לא טובים. זה היה שבתון מהצבא, שעזר אך לא מספיק. יום אחד עמדתי בסופרמרקט, כשהבן שלי מתחנן לקנות משהו, ולא יכולתי, בכיתי, והבטחתי שלעולם לא אבכה יותר, שלא תהיה סיטואציה כזאת. התחלתי לתת הרצאות, אשתי לימדה בבית-ספר, ורווח לנו בצד הכלכלי, ועד ליום-ההולדת של הבן יכולתי לקנות לו ב'טויס אר אס' את הצעצוע שחלם עליו. בכיתי גם כשאחותי אראלה והוריי שפרה ודוד נפטרו".

- מתי צחקת בפעם האחרונה?

"אני צוחק כל הזמן. אני מנסה לשלב הומור בהתבטאויות שלי, ואני צוחק כשאנשים צוחקים ממה שאני אומר. את אשתי סוג ההומור שלי לא כל-כך מרשים. בטקס הקראת פסה"ד האחרון שלי נשאתי נאום של שלושת-רבעי שעה, שהקולגות שלי אמרו עליו שהיה מופע סטנד-אפ ממדרגה ראשונה".

- למה אתה מתגעגע?

"לימי הלימודים בירושלים ולימי הנערות שלי בכפר-אתא. המפגשים עם תלמידי הכיתה שלי מהתיכון נערכים מגיל 50 אחת ל-10 שנים, ולא מזמן היה המפגש השלישי. אנחנו נזכרים בימי התום, וזה מאוד-מאוד מרגש. הם החברים האישיים שלי מתקופת הלימודים, והיום השכנים שלי בכוכב-יאיר, ממקימי היישוב. הצטרפתי בגללם ואנחנו חיים פה כמעט כמו בקיבוץ".

- מהו האירוע שהשפיע עליך יותר מכול?

"מלחמת ששת הימים. שימשתי כמ"מ בחטיבה הירושלמית בקרבות על עוטף ירושלים, הגדוד שלי שיחרר את חברון. זו הייתה משימה פיקודית ראשונה, קיבלתי להנהיג אנשים מבוגרים ממני בעשר שנים, גם תחת אש, מילואימניקים עם בעיות לא פשוטות, וזה מאוד השפיע עליי. העובדה ששובצתי בפרקליטות הצבאית בשטחים קדמיים, בגולן, ברצועת עזה ובשומרון, קירבה אותי לצבא, השפיעה על המחשבה הפוליטית שלי, והפכתי לתומך של ארץ-ישראל. לא אחד כזה שלא יכול לחשוב על הסדרים, אבל הנטייה העיקרית שלי היא לראות את הזכויות שיש לנו על כל שטח ארץ-ישראל המערבית".

אנשים

- מיהו גיבור ילדותך?

"שייע גלזר. אבל באותה מידה גם מאיר הר-ציון. את יתר אנשי ה-101, ובהם אריק שרון, הכרתי בשלבים יותר מאוחרים בחיי. הערכתי מאוד את מנחם בגין, ואני מעריך מאוד את הפילוסופים שלנו. בכלל, היה טוב שפילוסוף היה עומד בראש המדינה. אז, באמת הייתה לנו מועצת חכמים".

- לו היית יכול להיוולד מחדש כא*ל מן המיתולוגיה, באיזה א*ל היית בוחר?

"תמיד עורר בי ריגוש הסיפור של תזאוס ואריאדנה. מערת פלאים, הוא חיפש אותה, היא חיפשה אותו. היא עשתה עליי רושם גדול. אבל אני יותר מתעניין במחשבת ישראל".

- באיזו תקופה היסטורית היית רוצה לחיות? או לבקר?

"אני קורא ספרות היסטורית. למה אני צריך לרצות להחזיר את הגלגל לאחור? בכל תקופה היו יתרונות, קשיים והישגים. אלא שממרחק, דברים נראים טובים יותר ממה שהיו באמת. בסופו של דבר, אני מברך על מה שיש. אם יום אחד אכן יתגשמו כל הרעיונות שכרגע נראים מדע בדיוני לחלוטין, ואנשים יוכלו להגיע מרחק שנות אור, אולי אצטער שלא אחיה בזמן הזה, כי יש שם דברים צפונים והמסתורין מעניין".

החיים

- מה מניע אותך לקום בבוקר?

"המחויבות. יש לי מחויבות למקום העבודה שלי, למשפחה שלי, ואני לא רוצה לשקוע בנירוונה של חוסר עשייה. תמיד ידעתי שגם אם לא יהיה לי עיסוק פורמאלי, יהיו לי הרבה דברים שאוכל להעסיק את עצמי בהם. אני אוהב מאוד לקרוא ולכתוב, ואני יכול לשבת יום שלם מול חומר קריאה שמעניין אותי, ולכתוב מאמרים.

"אני מקווה שכעת, כשמסתיימת שנת הלימודים הראשונה שלי כאזרח, סוף-סוף יהיה לי זמן פנוי לגשת לכתיבה עיונית. יותר מזה, אני חולם, ואולי אממש, לכתוב בלוג, מאמרים קצרים, על שאלות שניצבות ברומם של עולם והמדינה, ולהציע אותם לפרסום בעיתונות הכתובה. אני רוצה גם לכתוב פיליטונים, מקאמות פוליטיות, יש לי כישרון לחריזה נקייה, אז חשבתי שאני יכול, אם יש לי זמן, להגיב למתרחש סביבי בחרוזים, כמו חיים חפר ז"ל".

- מהו הריח או הניחוח האהוב עליך?

"מאחר שנולדתי וגרתי מעל הנגרייה של סבא שלי, בקומה הראשונה של הבית, ריח הנסורת זה דבר שתמיד נעם לי".

- מהו המאכל האהוב עליך?

"כמעט אין מה שאני לא אוהב".

- מהו הצליל האהוב עליך?

"לצערי, אין לי שמיעה. הכישלון הגדול שלי היה במקהלת בית-הספר היסודי. לפני כנס מקהלות, המורה טען שמישהו מזייף בקהל השרים, ולא הצליח לוודא, עד שהגיע אליי, ואמר: 'אני לא מבין מה אתה עושה פה'. זה היה מאוד מעליב, כל-כך הייתי מאושר שהתקבלתי".

- מה חסר לך בחיים?

"תודה לאל, לא חסר לי דבר".

- כיצד היית רוצה למות?

"כדרך כל בשר".

רזומה

השופט (בדימוס) ד"ר עודד מודריק (70) נולד בכפר-אתא (כיום קריית-אתא), ומתגורר בכוכב-יאיר, נשוי לשרהלי (68, פנסיונרית, עסקה בהוראת מבוגרים טעוני טיפוח), אב לשלושה: הילי (44, מרצה למשפט בינל'), רוני (40, פרקליטה במחוז ת"א), יונתן (36, עו"ד, יועץ-משפטי בפירמת רו"ח), סב לשישה נכדים (הקטנה נולדה בתחילת מאי)

בעל תואר שני במשפטים מהאוני' העברית; דוקטורט מאוני' ת"א (מנחים: מאיר שמגר ופרופ' דוד ליבאי). 24 שנה במערכת השפיטה הצבאית: סנגור ראשי, נשיא ביה"ד המחוזי ושופט בביה"ד לערעורים (עסק גם ב"פרשת צאלים ב'"). מחבר הספר "שפיטה צבאית", והערך "משפט צבאי" באנציקלופדיה העברית. יועץ-משפטי למשטרת ישראל. אב ביה"ד למשמעת של השב"כ והמוסד. סגן-נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א. אחד משלושת השופטים שהרשיעו את הרוצח יגאל עמיר. זיכה את אהוד אולמרט ב"פרשת החשבוניות הפיקטיביות" ואת אנשי-העסקים מיכאל צ'רנוי וגד זאבי ב"פרשת בזק"

פרופ'-חבר באוני' אריאל. מרצה בת"א, בחיפה, בבר-אילן, בבינתחומי, במכללה למנהל ובמכללה האקדמית נתניה. חבר ביה"ד העליון של ההתאחדות לכדורגל ואיגוד הכדורסל. "הגעתי פעם למשחק וחיפשתי מקום לשבת. ואז שמעתי צעקה: 'כבודו, יש כאן מקום!'. זה היה בן-אדם ששלחתי לכלא לכמה שנים טובות. לפי החשבון שלי, הוא עדיין היה צריך לשבת" (מודריק בטקס הפרישה, אוקטובר 2015)