אפס צמיחה, על סף גלישה למיתון

בדיון שהתקיים באחרונה בכנסת, ושבו השתתפתי גם אני, על הפסקת צמיחת המשק והחשש הגדול מפני גלישה למיתון, אמר ח"כ מיקי לוי כי פעמוני אזעקת המשק מצלצלים זה זמן רב, והממשלה לא עושה דבר. באותו דיון נאלצתי לצטט את סמואל בקט בפרפראזה, ולהוסיף לדברי ח"כ לוי, כי "פעמוני האזעקה אכן מצלצלים, אך אוזני חברי-הכנסת אטומות מלשמוע".

חברי-הכנסת אינם אחראיים על גיבוש מדיניות כלכלית, שאמורה להצעיד את המשק לצמיחה מתמדת ולהגדלת המשאבים. חברי-כנסת פועלים בדרך-כלל בחתירה לקידום האג'נדות הפרטיות שלהם, שבאות לביטוי בהצעות-חוק פרטיות. הכוונות הטובות הן מרובות, אך כמעט תמיד נעדרת ראייה כוללת. על אף שיש היום בכנסת יחידת מחקר בעלת יכולות בולטות, עדיין נעדרת ברוב דיוני הכנסת הראייה הכוללת.

בסופו של דבר, הכנסת היא הגוף המחוקק, וועדותיה הן גם אלה המאשרות את התוספות הרגולטוריות למיניהן. האחריות הכוללת לניהול כלכלת המשק היא של הממשלה, והכנסת חייבת לעמוד לצידה של הממשלה כגוף מחוקק, הפוסל או מאשר יוזמות חקיקה של הממשלה. מנגד, כדי שיהיה איזון בין מוסד החקיקה לבין הרשות המבצעת האחראית על ניהול הכלכלה, גם הממשלה וועדותיה מקפיאות או מאשרות יוזמות חקיקה של חברי-הכנסת.

האחריות המלאה לכך שהמשק הישראלי הגיע לשלב של אפס צמיחה, ולסף גלישה למיתון, מוטלת על הממשלה, ואחריות חלקית מוטלת גם על הכנסת. הח"כים אינם יכולים לשבת בוועדות הכנסת ולגלגל תמיד את האשם והאחריות לפתחה של הממשלה. זוהי התעלמות ממעשי ידיה של הכנסת עצמה.

פעמוני האזעקה של המשק אכן מכים בעוצמה זה מספר שנים, אך גם אוזני הממשלה וגם אוזני חברי-הכנסת נאטמו מלשמוע. צריך רק להתבונן בשיעורי הצמיחה של העשור הקודם: בשנים 2004 ו-2007, עד למשבר הכלכלי העולמי ב-2008, הגענו לאחוזי צמיחה שכמעט נשקו ל-7%. דומה לשיעור הצמיחה היום בסין.

מול שיעורי צמיחה אלה, שיעור הצמיחה בארבע השנים האחרונות 2012-2015, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, לא עלה על 2.3%. זאת, כאשר השימוש במונח "צמיחה" הוא מטעה, שכן אין זו צמיחה. זהו גידול שנובע מהגידול באוכלוסייה בלבד. אין עלייה בפריון, לא ביצוא, וגם אין עלייה בתוצר לנפש.

בשלב זה, הטיפול באתגר של החזרת המשק לצמיחה, עדיין נעשה בדרך שטחית ועל-פי תפיסות אנכרוניסטיות, שאם הממשלה והכנסת לא ישתחררו מהן, לא ניתן יהיה לעצב מדיניות כלכלית המובילה לצמיחה. כדי לקבל החלטות נכונות צריך להבין את המציאות וגם לדעת מהו מבנה המשק.

אגע כאן בכמה תפיסות עבודה, שתיקונם הכרחי לקבלת החלטות נכונות:

הכלל הראשון, להפסיק לדבר על המשק הישראלי במונחים של תעשייה. המשק אינו רק תעשייה, הוא גם ענפי התיירות, המלונאות, החקלאות, הבנייה, המסחר, השירותים, ההיי-טק על כל שלוחותיו ועוד. במקום לדבר על המשק במונחים של תעשייה, יש לדבר במונחים של המגזר העסקי; ואין זה עניין סמנטי גרידא. ראייה חד-צדדית היא ביטוי לראייה בלתי נכונה של מבנה המשק.

בתום שנת 2015, מספר העובדים בתעשייה היה 422,000 איש; ומספר העובדים במסחר ובשירותים 1,684,900 (נתוני הלמ"ס). 71% מכלל המועסקים במגזר העסקי היו בסקטור המסחר והשירותים, 18% בתעשייה, 9% בבנייה, חשמל ומים; ו-2% בחקלאות. מגזר המסחר והשירותים, יחד עם בנייה, חשמל ומים, הם המעסיקים הגדולים במשק; ואם מדברים על צמיחת המשק, אי אפשר להתעלם כמעט כליל מהמגזר העסקי הגדול ביותר.

גם במונחי יצוא טרם הבינו את תרומת המסחר והשירותים, על אף שיצוא המסחר והשירותים מהווה כשליש מהיצוא הישראלי, ועל אף שיצוא היהלומים אינו שייך יותר למגזר הייצור, אלא למגזר המסחר בלבד, ממשיכים כמו תקליט שחוק לדקלם ולדבר רק על יצוא מוצרים. בשנת 2015, ביצוא השירותים היה לנו עודף של 12 מיליארד שקלים, לעומת יבוא שירותים. הגידול המרשים של ישראל ביצוא שירותים ייצב את המאזן המסחרי של ישראל.

הכלל השני, מי שאחראי על ניווט כלכלת ישראל אינו שר האוצר. על אף שיש לו תפקיד מכריע ומרכזי, אי אפשר להטיל על שר האוצר את כל האחריות לניהול ולקידום המשק. האחריות על הובלת המשק והצמיחה מוטלת על ממשלת ישראל כולה, כאשר האחריות העליונה היא של ראש-הממשלה. בפשטות, ראש-הממשלה הוא זה שעליו מוטלת אחריות-העל לניווט הכלכלה. והוא יודע זאת, אבל כלל לא בטוח שהוא נוהג בהתאם.

הכלל השלישי, בניסיון להחזיר את המשק לצמיחה, אין לחפש את הישועה בהתמקדות במה שמכנים כאן "מנועי צמיחה", על-פי תפיסה סלקטיבית. כן, אנו מעוניינים בקידום המחקר-והפיתוח, בחברות חממה, בחברות הזנק, בהון סיכון וכיוצא-באלה, אבל התמקדות בתחומים אלה בלבד, אינה מניעה משק לצמיחה.

כדי שהמשק יחזור למסלול הצמיחה, צריך להניע את המשק כולו, על כל מגזריו. המהלכים צריכים להיות צעדים המעודדים את המגזר העסקי כולו, לכל רוחבו, וללא כל הפליה סלקטיבית. אירלנד הבינה זאת היטב כבר לפני 16 שנה, כאשר היא הפחיתה את מס-החברות לכל מגזרי המשק, ללא הפליה סקטוריאלית. גם אנחנו הבנו זאת בעשור הקודם, כאשר המדיניות שאותה הוביל בזמנו ראש-הממשלה פעלה על המגזר העסקי כולו.

אמת פשוטה זו משתקפת בפרסומים האחרונים של מכון IMD, הממוקם באחת מאוניברסיטאות המחקר היוקרתיות ביותר בשווייץ. IMD מפרסם מדי שנה את "מדד כושר התחרות של הכלכלות הלאומיות". על-פי פרסומו האחרון, אנו נמצאים במקומות הגבוהים בעולם בגיוס הון סיכון, בהשקעה במו"פ, בפיתוח הסייבר, במחקר המדעי ובחדשנות עסקית; אולם מול זאת, בפרמטרים של כוח העבודה כאחוז מהאוכלוסייה, שיעור מס-החברות, צמיחה בתוצר לנפש וריכוזיות הייצור לפי תוצרים, אנו נמצאים באחד המקומות הנמוכים בעולם. ישראל פיתחה מבנה כלכלה קוטבי: מצד אחד, כלכלה אליטיסטית המעשירה מעטים, ומצד שני, כלכלה לא צומחת ונחנקת הפוגעת ברבים.

הכלל הרביעי, היעדר ההבנה שצמיחת המשק כולו מונעת מכוח משהו מאוד בסיסי ופשוט: המוטיבציה של יחידים לבנות ולפתח עסקים בישראל. יצירת מקומות עבודה ופיתוח עסקים, לא נושרים כטל בלילה, אלא דורשים נטילת סיכון והשקעת עבודה רבה של אלה המוכנים לבנות ולפתח עסקים. אם אנו שוחקים מוטיבציה זו, ועושים את חיי בעלי העסקים לבלתי נסבלים, מטילים עליהם הכבדות ללא סוף, ומאיימים עליהם בעבירות פליליות - קשה מאוד לצפות ולהבין מהיכן תישאב המוטיבציה.

אחד הכישלונות הגדולים בעיצוב מדיניות כלכלית נכונה, השומרת על קצב צמיחה תמידי, טמון בעובדה שלא לשכת רה"מ, לא משרד האוצר ולא בנק ישראל, על אף היותו עתיר במשאבי מחקר יקרים מאוד, לא ניסו אף פעם לכמת את עלויות שטף החקיקה, שנעשתה בעשור האחרון, המטילה עול נוסף על המגזר העסקי.

הם לא בדקו - מה הייתה התוספת הישירה של העלויות לניהול העסק, ומה היו ממדי הכרסום בזמן הניהול, שהוא כה חשוב להנעת עסק. עבודת מחקר כזו חייבת להתבצע, ובדחיפות, על-ידי בנק ישראל, על-מנת שאחת ולתמיד יובן מה באמת מתרחש היום במגזר העסקי בישראל.