להיות חשוד לנצח

מוזר שדווקא היועץ המשפטי לממשלה, שניצב בימים אלה בעצמו בעין הסערה והפולמוס סביב סוגיית עילת סגירת התיק הפלילי נגדו, נותן ידו להמשך העוולה במקום לפעול בנחישות לתקן אותה

נפתח בשורה התחתונה - חזקת החפות בישראל חסרת משמעות. במשך שנים היא נמצאת בגריעה מתמדת, כאשר הנטייה המקובלת היא להאשים בקריסתה את התהליכים הדקדנטיים בחברה הישראלית וצמיחתן של תת-תרבויות שונות שהגרועה בהן היא של הליכים פסאדו-משפטיים המתקיימים בבתי הדין של התקשורת.

חשודים - ולעיתים סתם אנשים - נרמסים בבתי הדין של הטלוויזיה, העיתון והאינטרנט, ואין לחייהם תקנה לאחר מכן, כאשר השאלה אם "אשם" או "זכאי" הופכת בדרך-כלל למשנית או חסרת חשיבות, משום שאין "רף ראייתי" של ממש בבתי דין אלה, ומטרתם העיקרית להשביע את רעב הקהל לזעקות שבר מתוך חדר החקירות. 

אולם, זו רק אשליה. חזקת החפות במדינת ישראל מתפוררת בחסות החוק, וניתן לחוש זאת היטב באולמות המעצרים עם פרוץ פרשיות גדולות, בקלות הבלתי נתפסת בה ניתן לשלול חירותו של אדם לפרקי זמן ממושכים, ליטול ממנו את כל ההון שצבר בעמל רב משך שנים על סמך חשד "קל כנוצה" שהיה מעורב בעבירה כלכלית, ובעיקר בכוח העצום הקיים בידן של רשויות האכיפה לנקוט עמדה נורמטיבית באשר לשמו הטוב - גם אם יתברר כי אין מקום לנקוט נגדו בהליכים משפטיים כלשהם. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא האופן בו נסגר תיק פלילי במדינת ישראל.

תיק פלילי נסגר על-פי סיווג ארכאי המוכר כ"עילת סגירה". ישנן 3 עילות לסגירת תיק: הראשונה - "היעדר אשמה" - קביעה נורמטיבית ולפיה אין בחשדות כל ממש; השנייה - "היעדר עניין ציבורי" - קביעה ולפיה קיימת תשתית ראייתית ברמה מספקת לשם העמדה לדין, אולם קיימים שיקולים נגדיים המטים את הכף לעבר סגירתו. שיקולים שכאלה יכולים להיות עמדת נפגע העבירה או נסיבות חיים מורכבות וקשות של החשוד.

העילה השלישית, ואולי הקשה מכולן, היא "חוסר ראיות". התפיסה הרווחת לגבי עילה זו היא שהחשד לא הופרך לחלוטין, אך לא נמצאו די ראיות שגלום בהן פוטנציאל להרשעה. בפועל, זו דרכן של רשויות האכיפה לתייג אדם כחשוד נצחי. מי שבסיס החשדות נגדו איתן, אך לא נמצאו חומרי גלם מספקים לבניין הרשעתו. "אנחנו חושבים שעשית את זה, אבל הצלחת לצאת מזה", אם תרצו.

שעה שסגירת תיק בהעדר אשמה נמחקת מכל מרשם באשר הוא, יתר העילות נותרות במרשם אותו מנהלת המשטרה. עילת הסגירה, בייחוד בתיקים של אנשים הנושאים תפקיד ציבורי, משמשת נושא לדיון נוקב - ומשמשת כאמת-מידה לשאלה האם ראוי שאותו חשוד ישוב לתפקידו, אם לאו. זהו עוול היסטורי מתמשך שהגיעה העת להיפרד ממנו. 

הבעיה היא שרשויות האכיפה שולטות באופן בלעדי על האופן בו נסגר תיק פלילי - והן למעשה מפרסמות ומדבררות קביעה נורמטיבית חד-צדדית לגבי החשוד, בדרך-כלל מבלי שניתנה לו אפשרות לשזוף את עיניו בחומר החקירה שנאסף נגדו ולהשמיע את טיעוניו המשפטיים ביחס להם.

חשוב להבהיר כי באפשרותו של חשוד (לשעבר) להגיש בקשה מנומקת לשינוי עילת הסגירה, אך ההחלטה בבקשתו - אף היא - מתקבלת על-ידי רשויות האכיפה. כשחשוד מיצה הליכים בהיבט זה, באפשרותו לפנות לבג"ץ בעניין, אך מידת ההתערבות של בג"ץ בשיקול-דעתה של התביעה יוחד למקרים נדירים ביותר. 

המשמעות האבסורדית של הדברים היא זו: מי שצלח את נשיכתן של רשויות האכיפה והטראומה הנלוות להן (ואין בכך כדי להביע ביקורת כלפיהן - זו המציאות לטוב ולרע), ומבקש להילחם על שמו הטוב - דווקא יעדיף שיוגש נגדו כתב אישום ויתאפשר לו להילחם על חפותו בבתי המשפט, שם יש להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר - מאשר לאמץ את גזר הדין הנורמטיבי של היועץ המשפטי לממשלה. 

מוזר שדווקא היועץ המשפטי לממשלה בימים אלה, אביחי מנדלבליט, שניצב עצמו בעין הסערה והפולמוס סביב סוגיית עילת סגירת התיק הפלילי נגדו, נותן ידו להמשך העוולה הזו, במקום לפעול בנחישות לתקן אותה כך שבסופה של חקירה יוחלט לכאן או לכאן - סגירתו של התיק או העמדה לדין, ללא פתח למניפולציות ופרשנויות. מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך.

■ הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין ברטל כהן, המתמחה במשפט פלילי.