הלאום האנגלי היהיר

אין זה משאל-העם הראשון בבריטניה על השותפות בקהילייה האירופית. לפני 41 שנים הלכו הבריטים (גם אז תחת ממשלה שמרנית, זו של אדוארד הית') להצביע על השאלה אם להצטרף לקהילייה הכלכלית האירופית EEC, כפי שנקראה אז, ורוב חד-משמעי של שני-שלישים הצביעו בעד.

השבוע הולכים הבריטים להצביע שוב בשאלת שותפותה של בריטניה באירופה, אלא שבמשך 40 השנה השתנתה המסגרת שאליה הם אמורים להיות שייכים או לא שייכים - מדובר עכשיו באיחוד האירופי (EU). רעיון איחוד אירופה התקדם, ואירופה התפתחה והתרחבה. בריטניה מתקשה לעמוד בקצב.

בין אז לעכשיו השתנה לא רק השם - מאז 1990 "אירופה" כבר אינה רק אירופה המערבית. ב-1992 נחתם "הסכם מאסטריכט" בדרך לאיחוד חוקתי ופוליטי הדוק יותר. הפרלמנט האירופי הפך ממוסד לפוליטיקאים שגמרו את הקריירה בארצותיהם, לפרלמנט עם שיניים (זאת רואים גם מישראל) ועם נוכחות של ממש. ועל כל אלה - מאז שנת 2002 נכנס לשימוש המטבע המשותף, היורו.

בריטניה הגיבה לקראת הסכם מאסטריכט בנאום של ראשת-הממשלה מרגרט תאצ'ר נגד היווצרות "מדינת-על אירופית". מסתבר, שבריטניה לא הייתה מוכנה להסכים לאירופה כזאת שמכרסמת בריבונות הבריטית. בריטניה גם לא החליפה את המטבע שלה, רק העבירה את הפאונד-האנגלי (הליש"ט) לשיטה העשרונית. היא סחטה מהאיחוד האירופי הנחות רבות, כולל אלה שהובטחו לה בראשית השנה על-ידי ראשי ממשלות האיחוד האירופי, כדי לסייע לבריטים להחליט שלא לעזוב את האיחוד.

והעיקר, מאז ראשית שנות ה-90 מחלחלת ומתפשטת מלמטה ההתנגדות העקרונית לאיחוד האירופי, המתבטאת בהצלחת ה-ENP, המפלגה הלאומית האנגלית, ועוד יותר בזו של Ukip, מפלגת העצמאות של הממלכה-המאוחדת, שהגיעה להישג שיא של 27% מן הבוחרים הבריטים לפרלמנט האירופי בשנה שעברה.

האמת ניתנה להיאמר - יורו-סקפטיות רדיקלית אינה פטנט בריטי. ישנן רמות שונות של הסתייגות וספקנות ביבשת, החל בחוסר הרצון הפולני להחליף את הזלוטי ביורו, המשך בהתעקשותה של שווייץ להישאר מחוץ לאיחוד, וכלה בעמדות שמבטא הימין הפופוליסטי באוסטריה, בלגיה, צרפת ועוד, בעד פרישה מאירופה. גם בישראל הפך האיחוד האירופי שם נרדף לדבר מגונה, ולו משום שאינו אוהד לרעיון ההתנחלות, מתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופועל באמצעים המקובלים עליו כדי לתת תוקף לעמדותיו.

אלא שאחד היתרונות הגדולים של רעיון אירופה בהתפתחותו, הוא גמישותו. אם דנמרק או נורבגיה אינן רוצות להיכלל בגוש היורו - אפשר ואפשר. אם בריטניה דורשת הסדר מיוחד וחריג לגבי התמיכה בחקלאות - אפשר גם כן. אם מבקשים ליצור אירופה של שני קצבים - אחד איטי ואחד מהיר - יש לכך תקנה. לחתור למדיניות פיסקאלית אחידה - הבה ננסה, ואם רוצה טורקיה להיכנס לאיחוד האירופי - אפשר לנהל על כך מו"מ.

אירופה הגמישה והמסורבלת שנוצרה כך מפעילה מקלות וגזרים לחלופין, ועל השאלה "הרווחת או הפסדת" אפשר לענות רק לאחר חלוף זמן, לא מיד. היוונים הבינו שה"גרקסיט" (יציאת יוון מהאיחוד) יזיק להם יותר מאשר לאירופה, ושינו את הטון. השאלה היא אם האנגלים יעשו כמותם ויקשיבו להתראותיה המפורשות של מנהלת קרן-המטבע הבינלאומית, קריסטין לגרד.

פילוח תוצאות משאלי-דעת הקהל בבריטניה מגלה מי שייך לאיזה מחנה. בקרב המתנגדים לאירופה יש יותר לבנים, פועלים, בעלי השכלה נמוכה ושונאי זרים (כאילו ריבוי בני הקולוניות והמוסלמים באי הבריטי אינם תוצאה של הקולוניאליזם הבריטי); והמעניין ביותר - לאומרי ההן לאירופה יש רוב מובהק בקרב הצעירים. ההתרפקות על האימפריה שהייתה ועל הלאום האנגלי היהיר, היא יותר נחלת המבוגרים (גם בקרבנו נמצאים מי שמתגעגעים למנדט הבריטי). הצעירים יסתפקו בפטריוטיזם של תמיכה בנבחרת הלאומית בכדורגל (כידוע, אין לבריטניה נבחרת).

חריפותו של הוויכוח כיום, מלמדת שהבריטים מתקשים להבין את מקומם בתוך ההתפתחות האירופית והגלובלית. בכך אין חדש. אחרי מלחמת העולם השנייה עדיין חשב רה"מ דאז, ווינסטון צ'רצ'יל במונחים של אימפריה, ולא הבין שזו עברה מן העולם. אבל עוד הרבה לפני כן, בשנת 1887, כבר אפשר היה לראות לאן מובילות הקיבעונות והשמרנות הבריטיות. אז התקינו תקנה, שמוצרים מגרמניה יסומנו בתווית Made in Germany, כדי להתרות בקונה הבריטי מפני איכותו הירודה של המתחרה הגרמני.

לא עבר זמן רב ולא רק הבריטים למדו שטעות בידם, התיוג הזה, תוצרת גרמניה, הפך לסימן מובהק של איכות.מרבית האירופים מקווים שהב נראה, שלוקח לבריטים זמן רב מדי להבין שהזמנים משתנים, שבעיותיהם אינן נובעות מהשייכות לאיחוד האירופי, שהניסיון התאצ'ריסטי להציל את בריטניה לא צלח, ושפרנקפורט מחכה להזדמנות לרשת את לונדון.

ריטים לא יזיקו לעצמם בהחלטת ה"ברקסיט" (פרישה מהאיחוד). מי שעיניו בראשו רואה שבמקום לשמור על בריטניה גדולה יש סכנה שהברקסיט ימריץ את סקוטלנד לחדש את ניסיונות ההיפרדות שלה. וגם מפלגת UKIP אמורה להרהר בשאלה: אם תפרוש בריטניה מן האיחוד, מה יהיה על 27 חברי הפרלמנט האירופי מטעמה שיהפכו למובטלים?

מצד שני - אם הברקסיט יגרום לפרישת סקוטלנד, יהיה זה ראשיתו של תהליך נורמליזציה: האנומליה, שלפיה הממלכה-המאוחדת מיוצגת באופ"א על-ידי ארבע נבחרות כדורגל לאומיות, לא תהיה עוד. לארבע מדינות נפרדות יהיו ארבע חברות באיגוד הכדורגל האירופי, חלקן מחוץ לאיחוד האירופי.