ההגירה ניצחה את הכלכלה

למחפשי המטאפורות - אתמול (שבת) שיחקו בשמינית גמר אליפות אירופה, היורו, צפון-אירלנד נגד ויילס. ויילס תמכה ביציאה מהאיחוד האירופי במשאל-העם המטלטל את העולם, צפון-אירלנד תמכה בהישארות. ויילס ניצחה - משער עצמי של צפון-אירלנד. מושלם.

התחושה עד הרגע האחרון הייתה, שיהיה בסדר, אותו "יהיה בסדר" ישראלי קלאסי. שאמנם הסקרים צמודים, אבל בסופו של דבר ההיגיון (ההיגיון הזה, היגיון הפוליטיקאים הממוסדים, הכלכלנים והפרשנים. כן, גם אני, שמופתעים כאשר לעם או לחלק ניכר ממנו יש היגיון משלו) ינצח, השכל הישר יגבר, ובריטניה לא תזנק לתהום. אבל ההגירה ניצחה את הכלכלה, הפחד ממסתננים ממזרח אירופה ומהמזרח-התיכון בערים הקטנות ניצח את מדינת לונדון הגלובלית, הקוסמופוליטית.

וכעת, בשעת כתיבת הדברים, בריטניה נראית כאותה דמות מסרט מצויר שהלכה בעליזות מעבר לסף התהום, וכעת, כשהיא באוויר היא מנסה בקדחתנות לחזור לחוף מבטחים, להיאחז במשהו בדרך אל ההתרסקות. במי? ראש-הממשלה קמרון התפטר. קורבין (מנהיג הלייבור וראש האופיזיציה) ניצב בפני מרד. שתי המפלגות הגדולות בבריטניה במשבר אדיר, שרק יחריף בחודשים הקרובים.

בדרך אל ההתרסקות - של מה? לגמרי לא ברור. ההתרסקות המיידית שראינו הייתה של שוקי המניות, המטבעות הרגישים - לירה-סטרלינג, אירו והסחורות - למעט הסחורה הלוהטת בזמני משבר וחשש - הזהב. אבל זה יירגע, עם הזמן. השווקים כלומר. הכלכלה הבריטית תיפגע - השאלה בכמה, ולכמה זמן. האם רק לתקופת המעבר הכאוטית או לעתיד הנראה לעין.

וכאן יש נבואות, החל מכך שבעצם אולי היא תתחזק במקומות מסוימים לפחות, להערכתי לא; ועד נבואות זעם הרואות את מטות התאגידים הרב-לאומיים הגדולים נוטשים את לונדון לטובת דבלין ופרנקפורט - כדי להיות במדינות החברות באיחוד האירופי, נטישה בלית ברירה של הסטודנטים מהאיחוד האירופי - חלקם ישראלים, הלומדים בבריטניה, שינוי מעמדם של הבריטים החיים במדינות האיחוד האירופי, חתימה מחדש של כל הסכמי הסחר והאמנות, כשלא ברור כמה זה ייעשה בשיקול קר וצונן וכמה בזעם - וכן, זה משפיע.

יומיים לאחר הכרזת התוצאות, ויש קולות רבים ושונים. ראשית, עצומה המבקשת לערוך משאל-עם חוזר. "לא הבנו", אומרים כמה. "לא בדקנו". כבר ידועה האנקדוטה על כך שהשאלה השנייה הכי נפוצה בגוגל בבריטניה ביום שישי הייתה מהו האיחוד האירופי - כלומר, קודם הצביעו, אחר-כך הלכו לבדוק על מה מצביעים בדיוק. אבל נייג'ל פאראג', מנהיג מפלגת יוקיפ, צודק. משאל-עם בהגדרה אינו הטוב משלושה. זהו משאל חד-פעמי, ובריטניה החליטה.

או שלא בדיוק. מעולם לא נראה פילוח כה מדויק של הצבעה. קשישים בעד יציאה מהאיחוד, צעירים נגד יציאה. אנגליה הצביעה בעד יציאה, ברוב גדול. כל אנגליה, למעט שתי הערים הגדולות - לונדון ומנצ'סטר. כן, הערים מוצפות המהגרים הן שהצביעו למען האיחוד, למען ההגירה הפנימית והחיצונית אל בריטניה. העיירות והכפרים נגד. ויילס הצביעה בעד יציאה. אבל - וזה אבל גדול מאוד - סקוטלנד וצפון-אירלנד הצביעו ברוב גדול בעד הישארות באיחוד האירופי. וכעת הן דורשות משאל-עם, לא מוכנות שהימין האנגלי יגרור אותן לבדידות מזהרת. היו לסקוטים ולאירים מאות שנות בדידות מזהרת עם האנגלים לבדם, הספיק להם.

סקוטלנד דורשת משאל-עם נוסף על הישארות בבריטניה; צפון-אירלנד רוצה משאל-עם משלה, אולי עצמאות, אבל ברקע קיים תמיד הרצון שלא מומש אחרי מרד חג הפסחא ומלחמת האזרחים - איחוד עם אירלנד. כלומר, ייתכן שהתחזית הראשונית שמשאל-העם יהיה תחילת פירוק האיחוד האירופי, עדיין יתממש, אבל עוד קודם לכן תתפרק הממלכה-המאוחדת, שם שנשמע מדי יום יותר כמו בדיחה עצובה.

אבל רגע, האם לא כתבתי זה עתה שיש לכבד את רצון הבוחר, שמשאל-עם הוא חד-פעמי - כפי שדרש דיוויד קמרון במשאל-העם הסקוטי, כפי שהסכימה סקוטלנד? כן, אבל. התנאים השתנו מהותית, טוענת ניקולה סטרג'ן, מנהיגת המפלגה הסקוטית הלאומית. אז, הצבענו להישאר בבריטניה החברה באיחוד האירופי. כעת, אם לצטט אימרה מפורסמת של סגן-נשיא ארצות-הברית לשעבר ספיירו אגניו - הממזרים שינו את הכללים. וסקוטלנד מתעבת את המפלגה השמרנית (השליטה כעת בשלטון בבריטניה), ואת הרעיונות של הימין הכלכלי. סקוטלנד הייתה במשך דורות אחוזה של מפלגת הלייבור, כיום של המפלגה הלאומית, שלהבדיל ממפלגות לאומיות אחרות, המצע הכלכלי שלה שמאלי.

והאיחוד האירופי. עזיבת בריטניה היא לא מכה קלה בכנף. כלכלת ענק, תורמת נטו לאיחוד, הצבא הגדול והמיומן באירופה, בעלת זכות וטו במועצת הביטחון. אבל אפילו כאן ניתן לטעון, ובמידה גדולה יותר של צדק, שעזיבת בריטניה יכולה להיות ברכה במסווה קללה. הבריטים היו תמיד חברים על-תנאי באיחוד, אף פעם לא ממש מחויבים, מקטרים ותוקעים מקלות בגלגלי האיחוד הכלכלי והפוליטי. אולי בלעדיהם החלטות יעברו ביתר קלות.

אבל ברור שכעת הבלתי-מרוצים - ויש רבים, ובצדק, מההתנהלות המסורבלת, הכאוטית, הבזבזנית, הבלתי דמוקרטית של האיחוד האירופי, ידרשו משאלים דומים. מדיניות קבלת הפליטים בלא תנאי ובלא מגבלה של אנגלה מרקל מגרמניה - חזון נמלץ, הומניסטי ובלתי ישים פוליטית, שהוקפא למעשה עוד לפני המשאל, יתמוטט סופית. כלכלת האיחוד תיפגע, ונראה לחצים לקיום משאלי-עם דומים במדינות רבות. גם אם המשאלים לא יתגשמו, ברור שהרצון להעמקת האיחוד ולהרחבתו איננו קיים כעת, פוליטית מדובר בהתאבדות, והעם, או העמים לא מעוניינים בכך.

היום (א') מתקיימות בחירות בספרד. בשנה הקרובה יתקיימו בחירות קריטיות בצרפת - ובגרמניה, שתי מנהיגות האיחוד האירופי. מעמדה של מרקל יעמוד למבחן; ואם לפני שנתיים נראה היה שהיא תשלוט לנצח, או ככל שתרצה, כעת הדברים נראים אחרת לחלוטין. הקולות נגד חזון האיחוד שלה רמים יותר ויותר. בצרפת, ההערכות כעת הן שלסיבוב השני יעפילו סרקוזי ומרין לה-פן, כלומר, ימין וימין קיצוני, כשלה-פן גם שואפת לפרק את האיחוד האירופי. וזה, כמייסדות האיחוד, המרוויחות הגדולות מקיומו.

ומשפט קטן נוסף. מעניין יהיה לראות בטווח הקרוב את התנהגות משטרת צרפת במחנה המהגרים, פליטים הנקרא "הג'ונגל" בקאלה. עד כה הם נאבקו כדי למנוע מהפליטים האלה - מוסלמים הבאים מארצות המזרח-התיכון לעלות על המשאיות במנהרת לה-מאנש, להסתנן לבריטניה. האם עדיין תהיה להם מוטיבציה לעשות זאת? זה לא אמור לקרות, אבל לא באמת נתפלא אם נראה נניח התרופפות משמעת.

מדוע, יתהה לעצמו השוטר הצרפתי, שנתאמץ כדי לשמור אצלנו את המסתננים האלה, להאכיל ולהשקות אותם, ושיהיו על אדמת צרפת שגם לא מתלהבת מהם, אם אפשר שהבעיה תעבור למדינה אחרת, זו שהם ממילא רוצים להגיע אליה, מדינה שבחרה לעזוב את האיחוד האירופי בדיוק בגלל סוגיה זו? הרי אם למדנו מההיסטוריה משהו, זה בין השאר שיש לה חוש הומור שלעתים הוא מאוד מאוד ציני.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1