כשישקע אבק התחזיות

אלה הימים הגדולים של חוזי התחזיות. כל אחד והתחזית שלו, הזויה יותר או הזויה פחות, וכל התחזיות זוכות לאותה מידה של התעניינות מצד אנשים שגילו פעם נוספת כי בעולם גלובלי, גם אירוע רחוק לכאורה כמו משאל עם בבריטניה משפיע על המשק בכל מדינה ומדינה.

החזאים למיניהם יכולים לשגשג בימים אלה בגלל אי הוודאות והצורך של בני אדם לקבל מידע על העתיד הקרוב והרחוק. לעת עתה, דבר אחד מוסכם כמעט על כולם: שום דבר טוב לא ייצא מהחלטת 52% מהמצביעים במשאל העם בבריטניה לעזוב את האיחוד האירופי. הסיכויים למיתון בממלכה המאוחדת הם גבוהים, והכאוס החוקתי והפוליטי רק מחמיר את המצב.

אלא שמעבר למשמעות המיידית של משאל העם, יש לבחון שלוש סוגיות מרכזיות אשר לא ניתן עוד לטפל בהן במישור האקדמי בלבד, ומחייבות את קובעי המדיניות בעולם לנסח תוכניות מעשיות במהירות. שנים לא מעטות, ובמיוחד מאז פרוץ המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, מנסים פוליטיקאים לטאטא סוגיות אלה מתחת לשולחן, באמצעות דו"חות שנגנזים תמיד, ואמירות נבובות על ה"טווח הארוך". המשאל בבריטניה הראה לכולם שזה כבר לא אפשרי.

הסוגיה הראשונה היא אי-השוויון הכלכלי, והשחיקה בחלקם של השכירים בתוצר כמעט בכל מקום ומקום. עד 2009 הפוליטיקאים יכלו להתעלם מהבעיה, תוך שכנוע עצמי שלא מדובר בבעיה קריטית - דהיינו משהו שיכול לאיים על הקריירה הפוליטית שלהם. אחרי 2009 העולם גילה לפתע שהפערים בין עניים ועשירים, בין הון לעבודה, הולכים ומתרחבים, אך הממסדים קיוו שעם חידוש הצמיחה ניתן יהיה להבטיח תיקון המצב.

אלא שסוגיית הפערים לא רק שאינה דועכת, אלא הופכת לאחד המוטיבים המרכזיים בפוליטיקה הגלובלית. פתרונות של "שוק חופשי" ו"יד נעלמה" לא יעזרו, כי השוק הוא זה שיצר את המשבר הזה. השוק הוא זה שתיעל את הפירות הצמיחה לשכבה דקה של אנשים, על חשבון הרוב הגדול של הציבור. הברירה היחידה שעומדת בפני הממסדים הפוליטיים, אם הם רוצים לשרוד, היא לחזור לעקרונות הכלליים של מדינת הרווחה. המשמעות היא גם שמערכות המס יחזרו להיות כלי לחלוקה מחדש של רווחים, ושיהיה צורך להחריף מאוד את המלחמה במקלטי מס, בתכנוני מס ובהטבות מס.

הסוגיה השנייה מקופלת במילה "גלובליזציה". הממסד הפוליטי העולמי חשב שתחת המטרייה הזאת ניתן לקיים מעבר חופשי של סחורות והשקעות, ובאותה עת להפעיל רגולציה על תנועות של בני אדם. בפועל, משבר ההגירה מראה לכולם עד כמה המחשבה הזאת לא תאמה את המציאות. גם פה יהיה צורך בהתערבות ושיתוף פעולה מוגברים מצד מדינות העולם. ראשית, הצורך להשכין שלום באזורי מלחמה הפך להיות דחוף, לצד הצורך להביא לשיפור כלכלי מהיר. הדבר יביא, במוקדם או במאוחר, למאמץ מרוכז להשקיע בתשתיות פיזיות ואנושיות, בלי להשאיר זאת למשקיעים פרטיים.

הסוגיה השלישית, עם משמעויות פוליטיות מיידיות, היא הצורך לנטוש את האשליה שמדיניות של צנע וצמצום תקציבי היא הדרך לשגשוג. אירופה לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך במדיניות ההרסנית של דיכוי הביקוש וההוצאה הציבורית, ורדיפה אחרי ירידה מהירה וחזקה לרמות גירעון תקציבי נמוך. אירופה זקוקה להשקעות על חשבון הגירעון לצורך צמיחה כלכלית, להתרחבות בתעסוקה, לגידול בפעילות, במיוחד באזורים מוחלשים. המדיניות התקציבית הזאת, שגרמניה והאיחוד האירופי כופים על יתר חלקי האיחוד, היא שמביאה את כל הכוחות הפופוליסטיים הימניים להסתער על הדמוקרטיה ולזרוע שנאת זרים. כמעט כל פוליטיקאי רציונלי באירופה מבין שימי הצנע התקציבי צריכים לחלוף, ובמקום זאת יש לשאוף לצמיחה מהירה יותר.

אלה שלוש הסוגיות הבוערות שעל סדר היום. לא נותר אלא לקוות שהפוליטיקה תחזור להיות אמנות האפשרי, ותחדל להיות ממלכת הדוגמות והאמונות הטפלות שהתיאוריות הכלכליות שאיפשרו את צמיחתן לא היו אלא מזיגה של הנחות שגויות. וניתוח קלוקל של המציאות. הגיע הזמן להשאיר תיאוריות אלה מאחור.