אנגליה הודחה מהעולם השפוי

איזה חצי חודש שהיה לנו! לא, לא רק העלייה של איסלנד ו-וויילס לרבע גמר אליפות אירופה בכדורגל (חס וחלילה), אלא גם העובדה שבתוך שבועיים הפכה בריטניה מהמדינה השפויה והיציבה ביותר בעולם המערבי לאחת הטיפשות והבלתי יציבות בו. האם צדקו אלה שידעו תמיד שהממלכה היא אי של מרוצי אסקוט וטקסים מרהיבים בלי הרבה שכל ישר, מונח בריטי טהור?

לא היה חסר הרבה שראש ממשלת הממלכה הבא יהיה ליצן אופורטוניסט בדמותו של בוריס ג'ונסון, שהפך את עצמו לראש מחנה הברקזיט כדי להדיח את ידידו לשעבר דיוויד קמרון, ומיד אחרי ההצלחה במשאל, הצהיר ש"אנחנו עדיין אירופים".

למחרת היה עליו לוותר על ההתמודדות להנהגת המפלגה והמדינה, מפני ששר בשם מייקל גוב בגד בו באישון לילה והודיע שהוא לא רואה בבוריס מועמד ראוי לראשות הממשלה, והוא עצמו עולה עליו.

המפלגה השמרנית, שנתפסה בעשור האחרון כמבוגרת האחראית שיכולה לנווט את בריטניה במים הסוערים של הכלכלה, ההגירה, הטרור ומה לא, הפכה בבת-אחת לבית מטבחיים לפוליטיקאים אחראים. מפלגת ימין של ראשי קש וגזענים שטרם יצאו מהארון, UKIP, חטפה את כל הפוליטיקה של הממלכה לטובת הברקזיט. היום כבר התפטק גם המנהיג שלה, נייג'ל פרג'. ומה קורה במפלגת האופוזיציה, הלייבור, שיכולה לנצל כעת את הוואקום הפוליטי במרכז ולבצע מהפך? התשובה היא התאבדות קולקטיבית בסגנון ייחודי, באדיבותו של המנהיג הבלתי רלבנטי שלה, ג'רמי קורבין, שנשאר מרקסיסט עקשן כפי שהיה כסטודנט.

זהו שיעור פוליטי מאלף לשמאלנים כלכליים-חברתיים בכל מקום. מה שטוב למאהלי מחאה אינו תמיד רלבנטי להנהגת מדינה, גם כאשר הימין הופך למטורלל ולבלתי רלבנטי בעצמו במונחי הנהגה שפויה ובונה. בואו נראה מה קורה באנגליה העליזה, ש-16 מיליון מאזרחיה שהצביעו נגד הברקזיט, מסתובבים בימים אלה חפויי ראש ואומללים, וללא הנהגה. אותו ג'רמי קורבין שיכול היה לייצג אותם אפילו לא טרח לציין, כפי שעשו ג'ונסון ועוד כמה ברקזיטאים, שלא כדאי להזדרז עם הפעלת "סעיף 50", הודעת הגירושים מהאיחוד האירופי. להיפך, קורבין, שתמך בחצי פה בהישארות, הודיע שבריטניה חייבת "להפעיל מיד" את סעיף 50. איזה חזון, איזו נחישות! הוא לא טרח לפרט אילו יחסים הוא היה רוצה עם אירופה. במקום תקווה למחנה השפוי, הוא מציע ייאוש.

זהו שיא משבר הזהות של הלייבור, המפלגה שבראשה עמד פעם טוני בלייר, שהשמרנים לא יכלו להתמודד איתו. כעת המפלגה הזו היא ספק מפלגה, ספק תנועה חברתית. היא בשוליים, כמו קורבין עצמו, שנשאר נחוש להמשיך להנהיג, מול פרישה של שמונה משרי ממשלת הצללים שלו ואי אמון של רוב חברי הסיעה בפרלמנט (172 צירים). האם היעד של הלייבור הוא להפיל את הקפיטליזם או להנהיג בו רפורמות לטובת מעמד העובדים? איך יכול הלייבור להתמודד עם החששות של תומכיו המסורתיים, מעמד העובדים, מפני הגירה המונית?

לקורבין יש דווקא תשובות ברורות. בחברה קפיטליסטית יכולים להיות רק אינטרסים מעמדיים. המטרה של מפלגת שמאל איננה ליצור קפיטליזם שמשרת טוב יותר את האינטרס הציבורי והאנשים הרגילים. המטרה הברורה היא להדיח את הקפיטליזם כולו.

לכן, קורבין לא יכול היה לנהל קמפיין משכנע בעד האיחוד האירופי הקפיטליסטי, שמייצג את הניסיון הנועז ביותר שהעולם ראה לשיתוף פעולה בינלאומי. הוא לא יכול היה אפילו לשתף פעולה עם מנהיג הקפיטליזם הבריטי, דייויד קמרון, בשכנוע אנשים להצביע נגד הברקזיט, אפילו במחיר שחיקת מעמד בריטניה בעולם והרווחה שלה. הוא בחר להדגיש את ההיבט המעמדי של האיחוד האירופי - את זכויות העובדים ואת חופש ההגירה שלהם - אף שזה בדיוק מה שתומכיו מסורתיים חוששים מפניו.

כשהגיעה תוצאת המשאל, הוא פירש אותה כתנועה חברתית חדשה, שמנהיג חברתי צריך להגיב לה מיידית. הלאה הגלובליזציה ולעזאזל האיחוד האירופי. מבחינתו כבר אפשר לזנק לחושך, כלומר להפעיל את סעיף 50 ולאבד את השוק האחיד, את ההשקעות בבריטניה ואת מקומות העבודה. מה רע? העיקר שתהיה תנועה חברתית חדשה בבריטניה ובאירופה, בעד המהפכה. הדרך לעולם טוב יותר של שוויון ועוני קצרה כעת הרבה יותר.

מכירים את בנינו האידיאליסטים שחולמים על חזרה לשוויון של שנות ה-60? קורבין הוא מנהיג כלבבם.

מה יקרה ללייבור? בדיוק מה שקורה לשמאל הישראלי. פיצולים. אלה שירגישו שהם במדבר פוליטי יפרשו ויקימו מפלגה חדשה. נכון, הבריטים שמרנים הרבה יותר בהשוואה לישראלים, שמחפשים ישועה בכל מיני מפלגות מבטיחות חדשות, בהנהגה אמיתית (ציפי לבני) או מדומה (יאיר לפיד). אבל אובדן הסמכות המוסרית הבריטית לשפר את העולם הוא מכה קשה יותר לעולם מאשר המטורללים בישראל.

מזל שדונלד טראמפ מראה סימני דעיכה. השילוב של ברקזיט וטראמפ, לא עלינו, באמת יהיה מטאוריט פוליטי שיכול להרוס עולם.