טראמפ עלול לנצח

אנחנו יכולים לנחש שמשהו רע התרחש, כאשר שרה פיילין גומרת עליו את ההלל. בלב מלא רננה היא כתבה לא מזמן בעמוד הפייסבוק שלה: "כל הכבוד לכם, הבריטים, על שהתעלמתם מכל אותם מזרי האימים והגלובליסטים בעלי האינטרסים המיוחדים, שמטרתם הסופית היא לקבע ממשלה עולמית אחת, ממשלה שתמוסס את זכויות ההגדרה העצמית והריבונות של האומות השונות... האיחוד האירופי הוא ממשלה עולמית אחת בקנה מידה קטנצ'יק (כך במקור)... אמריקה צריכה להפיק לקח מעודד מכל זה, הגיע הזמן להתנער מכל הכבלים הפוליטיים שאוזקים אותנו לאג'נדות שלא משרתות את האינטרסים שלנו. הלוואי שיעלה הכורת על הכבלים של או"ם".

ובמלים אחרות: לקבור את הגלובליזציה. עכשיו.

 בריטניה ברקזיט / צילום: רויטרס

איזה אויב? לא חשוב

לא היה חסר הרבה שבכמה לחיצות מקש זריזות תעלה הגברת מאלסקה ממעמקי התודעה הקודחת של חבריה בימין השולי האמריקאי את סיוטיהם הקמאים על שלטון-על זדוני, סיוטים שנהפכו לחלק מהפולקלור הלאומי: המסוקים השחורים של שלטון עושק בוושינגטון, שמשגיחים מלמעלה שהאוכלוסייה תהיה שלווה וצייתנית; פקחים מלוכסני עיניים מטעם הממשלה הגלובלית של האו"ם, שסוגרים תחנות כוח מזהמות אוויר בטנסי ובנבראסקה; קלגסי הממשל במגפיים עד הברכיים, שמחרימים נשקם של אזרחים שוחרי חירות.

אכן, המסר בין שורותיה של פיילין ברור לכל קורא עם קמצוץ תודעה ימנית: הבריטים הראו לנו, לפרולטריון הימני החדש, את הדרך: קומה התנערה עם חלכה... לקראת אויב, היכון לקרב!

איזה אויב? לא חשוב. אולי מישהו כמו הרשע ההוא ב"משחקי הרעב". העיקר שנפשוט את עורו, או, לפחות, נכניס לו כזו אצבע משולשת בעין עד שהוא יראה כוכבים. ואחר כך? אחר כך נראה מה לעשות. אלוהים גדול.

לדונלד טראמפים ולשרה פיילינים של ארה"ב לא הייתה יכולה להיות בשורה טובה יותר מאשר החלטת אזרחי הממלכה המאוחדת להתנתק מהאיחוד האירופי. בעיצומה של תקופה מדכדכת, שבו התגלה הקמפיין של הקבלן ממנהטן כבית-קלפים רעוע, כמעט נטול יסודות של כוח אדם ומזומנים, תקופה שבה מצביעים הסקרים על פער הולך וגדל בין הילארי קלינטון לבין המיליארדר, פתאום הראו הבריטים, כלומר: קצת יותר ממחציתם, שעם סולידי, שפוי, עם מסורת פרלמנטרית מפוארת, מסוגל לקפוץ לבריכה ריקה ממים מפני שמבחינתו כלו כל הקיצים.

אם כך ייתכן שקפיצות ראש אובדניות כאלה, כמו התאבדויות המוניות של לווייתנים, יכולות להתרחש גם במקומות אחרים, אולי אפילו בארה"ב. ניצחון של טראמפ בנובמבר נראה לפתע סביר קצת יותר, ולו רק בגלל התקדים החדש שאך זה נוצר - דמוקרטיה מפותחת, המוכנה להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את הסטטוס-קוו וליטול על עצמה סיכון גבוה, שאת אופיו היא אפילו אינה יודעת, ושאת תוצאותיו, קרוב לוודאי, היא תתקשה לעכל.

שנאת הפוליטיקלי-קורקט

הלקח המתבקש שטראמפ יפיק הוא שאם מספיק אזרחים יחשבו שבאו מים עד נפש, שפשוט הם אינם יכולים יותר, או שלפחות כך יהיה נדמה להם מפני שדמגוגים מקצוענים פמפמו להם את השכל בססמאות נבובות כמו "אנו נחזיר לעצמנו את ארצנו" - יש לו סיכוי טוב להיכנס לבית הלבן. הלקח המתבקש של קלינטון ושל הדמוקרטים הזחוחים, שלא מפסיקים להודות לאל על המתנה שהעניק להם בדמותו של הקבלן בעל השיער המשונה אמור להיות never say never.

כי לעולם אין לדעת מה גודלו האמיתי של מגזר הטרמפאים, כל המתוסכלים, הנרגנים, החמוצים, החד-שבטיים, הכסנופובים, המיזוגנים, שגופם בהווה רב-מפלסי ורב-גווני וליבם בעבר ארצ'י באנקרי ורוד, רדוד ופשוט.

לא חשוב שתפיסת העבר הזו, לפחות בחלקה, היא יציר דמיון מתעתע. בשביל הטראמפאים, בעבר הנחשק החיים היו פשוטים יותר, עם היצע מצומצם יותר של הזדמנויות, אפשרויות וסיכויים. ממילא זה היה עבר שייתר את הצורך לחשוב כל הזמן, לדעת כל הזמן ולהחליט כל הזמן.

הפרולטריון האמריקאי הרגוז לא רעב ללחם, חלק מחבריו אפילו מסודרים בחיים. הפרולטריון רעב לנקם בשיטה, שלא מעריכה יותר זיעה של עבודת כפיים אלא שמה דגש על עבודת שכל, מפיקת אלגוריתמים. השיטה ייצאה את מקומות העבודה של חלק מהרגוזים למתפרות בבנגלה-דש ולמפעלי הפלדה בסין, אך היא לא שללה מהם את היכולת להתבונן סביבם ולראות איך החכמולוגים נוסקים לפנטהאוזים במנהטן בעוד שהם תקועים בגרוטאות אורבניות מחלידות במערב התיכון ובאפלייצ'יה.

והם שונאים לא פחות את מתק השפתיים שהפיקה השיטה הזו: את התקינות הפוליטית, ויש שמגדירים אותה צנזורה פוליטית, שמגינה על כולם חוץ מאשר על קורבנותיה האמיתיים של השיטה - הם עצמם, גברים לבנים, רובם מעוטי ההשכלה ועתירי זעם.

אם נוציא מכלל דיון, לפחות בשלב זה, את מאגרי הנשק החם בקרב אוכלוסי ארה"ב, עומד לרשות הפרולטריון האמריקאי נשק יעיל אחד: אצבע משולשת שנופחה לממדים גוליבריים באדיבות המדיה החברתית. מבחינת המועמדת הדמוקרטית, האצבע הזו עלולה להיות נשק קטלני ביום הדין בנובמבר. אבל עד כה זה נשק מוסתר היטב.

 דונלד טראמפ / צילום: רויטרס

ומה אם הם הרוב? 

טרמאפאים רבים לא יודו בכיסופיהם למפיק תכניות הריאליטי שמשווק להם עתיד דמיוני פשטני, בצבעי שחור לבן, נטול ניאונסים. הם ישקרו אפילו בסקרים, במיוחד בסקרים טלפוניים שכרוכה בהם שיחה עם מראיין בשר ודם. פשוט לא נעים. אפילו הטראמפאים מבינים זאת.

הרי טראמפ לא כל כך אופנתי כיום. הוא לא קול. קצת מביך להצהיר על תמיכה בו. חלק גדול מהתקשורת הארצית לא אוהב אותו. הסיקור האובססיבי נעלם. העיתונים והאתרים למדו. רבים מהם מלווים עתה את דיווחיהם על הצהרותיו בביקורת בזמן אמת: "זו אמירה שקרית", "משפט זה חוטא לאמת", "כאן הוא הגזים".

מפלגתו של טראמפ מתנכרת לו. על פי דיווחים עדכניים, המנגנון הרפובליקאי מתקשה למצוא נואמים לוועידת המפלגה בעוד שבועיים מפני שפוליטיקאים רבים אינם רוצים שהקריירה שלהם תוכתם במגע עם טראמפ. הלוך הרוח של רבים וטובים במפלגה הוא: האיש הזה אינו רפובליקאי. הוא תפס עלינו טרמפ. עדיף לא לבזבז את כספי המפלגה על הקמפיין שלו. לבית הלבן לא נגיע ב-2016. מוטב שנפנה את המשאבים שבידנו להגנה על הרוב שלנו בשני בתי הקונגרס.

היחס העוין, שופע הבוז, של התקשורת, של הדמוקרטים ואפילו של חלק מהרפובליקאים לטראמפ הפך אותו למוקצה מחמת מיאוס בפלחי אוכלוסיה רבים, בעיקר בשני החופים אך בהחלט לא רק שם. הוא כמו סיגריות. בחברה טובה, אנשים לא מעשנים, לפחות בארה"ב. אבל מה הם עושים בבית? ומה הם יעשו מאחורי הווילון בתחנת הקלפי? אולי הם רוב?

 מסביב לגלובוס -טראמפ מערבב את הקלפים / צילום: רויטרס

"זיהום החלום האמריקאי"

מאמר אורח בעמוד הדעות והמאמרים ב"וושינגטון פוסט", תחת הכותרת "אני שונא את דונלד טראמפ, אבל אצביע לו" - זה סימן מבשר רעות לקלינטון. "אני חלק מרוב דומם חדש: אלה שלא אוהבים את טראמפ, אבל עשויים להצביע בעדו בכל זאת", כותב ג'ים רות, שמציג את עצמו כיועץ פיננסי בגימלאות. "בעיני רבים מאיתנו, לטראמפ יש רק יתרון גואל אחד: הוא לא הילארי קלינטון. הוא אינו רוצה להפוך את ארה"ב לדמוקרטיה של תקינות פוליטית, של חלב ועוגיות חינם, במתכונת המדינות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה, שבהן כל ילד (וגם המבוגרים) מקבלים פרס רק מפני שהם מגיעים להיכן שהם צריכים להגיע".

"החברים ברוב הדומם זה - ורבים מהם בייבי בומרס - מעריכים עבודה קשה ואוהבים את ארה"ב כפי שהיתה בעבר", הוא כותב. "אנו מייחלים לעידן שחלף, שבו האוניברסיטאות לא נהגו להקצות 'פינות בטוחות' לסטודנטים שממאנים להיחשף לזוועות של דעות שונות משלהן... ואנא, אל תתייגו אותנו. אנחנו לא מעוטי השכלה, חסרי ידע, מובטלים, או קנאים בעלי הכנסות נמוכות. אנו עשירים, משכילים, מועסקים ביושר או גמלאים מצליחים. חלקנו היו אפילו בעלי עסקים... לכמה מאיתנו יש אפילו נטיות שמאלניות בנושאים חברתיים מסוימים (ששש... אל תספרו לאיש)".

"אין לנו שום אשליות לגבי טראמפ... אנחנו יודעים שהוא בריון קלסי ודמגוג בקנה מידה עולמי בחייו האישיים, המקצועיים והפוליטיים... אז מדוע אזרח רציונלי, בעל הכנסות ויודע דבר ישקול להצביע בעד טראמפ? מפני שנראה שטראמפ רוצה לשמר את דרך החיים האמריקאית כפי שהיא ידועה לנו. מבחינת הרוב הדומם החדש, החלופה לטראמפ היא קודרת: פוליטיקאית פרוגרסיבית, עשירה, שנושאת באחריות למחדל של ביטחון לאומי. לדעתנו, המחשבה של עוד ארבע או שמונה שנים של אג'נדה פרוגרסיבית, שתזהם את החלום האמריקאי, אפילו יותר מסוכנת לקיומה של המדינה הזו מאשר טראמפ".

"וכך, ב-8 בנובמבר תמצאו רבים מאיתנו בתחנות הקלפי. אנחנו נחמוק, מבוישים קמעה, לתא ההצבעה", כותב רות. "גם לאחר שנסגור את הווילון, עדיין נביט מעבר לכתף כדי לוודא שאיש לא רואה אותנו. ואז, נתגבר על הצורך להקיא ונצביע בעד טראמפ. אנחנו שונאים אותו, אבל הוא בהחלט יכול לקבל את הקול שלנו".

אם הכותב הזה אכן מייצג דעת רוב, להילארי קלינטון, לארה"ב ולעולם כולו, חוץ מוולאדימיר פוטין כמובן, יש בעיה רצינית.