לשפר יחסים, לא להתערב במשטרים

מסעו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאפריקה, והביקור בארבע המדינות, רואנדה, אוגנדה, קניה ואתיופיה במערב היבשת, עוררו כרגיל בישראל ביקורת רבה. אמנם אפשר לדון בהוצאות הגבוהות ובהרכב הנוסעים, אבל לא מצאתי התייחסות רצינית לעצם המהלך הדיפלומטי החשוב של חידוש הקשרים, ובעיקר מימוש הקשרים בין ישראל לבין אפריקה.

אני מציע להפריד בין הביקורת המתמשכת והולכת כלפי ראש הממשלה ודרך ניהול ענייניו, לבין העובדה שבמהלך נדיר, אם תרצו, של שר החוץ בנימין נתניהו, הוא מצא לנכון להרחיב את הגיחה לאפריקה, שהחלה באנטבה והתרחבה לארבע מדינות אפריקאיות חשובות.

בשנות ה-50 וה-60 הייתה ישראל אורחת מבוקשת באפריקה. כמדינה חדשה היא התייצבה לצדן של המדינות החדשות ב"אפריקה המתעוררת", וטוותה עימן קשרים כלכליים ומדיניים. נימוקים ביטחוניים נשזרו אף הם במערכת הקשרים, שכן ישראל רצתה להבטיח לעצמה מעטפה אוהדת סביב מדינות ערב העוינות.

אולם מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור הרחיקו את אפריקה מישראל, וציננו את היחסים. באופן סמלי, המאחז הישראלי ב-73' בראש הגשר באפריקה, מעבר לתעלה, חידש את הפחדים האפריקאיים. אולם הנסיגה מאפריקה והשלום עם מצרים, מדינה אפריקאית בולטת, סייעו לישראל, ומאמצע שנות ה-80 ואילך התחדשו היחסים בהדרגה, ונראה שהאינטרסים המשותפים גברו. בראשית שנות ה-90 - שינוי השלטון בדרום אפריקה וביטול האפרטהייד הסירו עוד מכשול גבוה מעל סדר היום המשותף. עד אז, ישראל קיימה יחסים ביטחוניים קרובים מאוד עם דרום אפריקה, ועל אף שהדגישה שוב ושוב כי אינה מתערבת בענייני פנים, וכמובן אינה תומכת במשטר ההפרדה, היא נתפסה כך באפריקה. זאת הסיבה שיחסינו עם המשטר החדש בדרום אפריקה עדיין צוננים.

היקף הסחר בין ישראל לאפריקה הוא נמוך יחסית, בקושי 1.3 מיליארד דולר, והוא אפילו פחת מעט בשנה האחרונה. עם זאת, זהו שוק גדול ומתפתח. היצוא לאפריקה עומד על מיליארד דולר, רובו כימיקלים, ציוד חשמלי, יהלומים וטקסטיל; והיבוא מאפריקה מתמקד במוצרי חקלאות, מינרלים ומזון.

ישראל יכולה לפתוח את השערים למדינות אלה על ידי מערכת שיתוף הפעולה הבינלאומי שלה, שהיא מן הטובות בעולם, מערכת שיודעת למנף משאבים מצומצמים באמצעות שיתוף פעולה עם מדינות נוספות, ולזהות תחומים הזקוקים להדרכה ולסיוע: חקלאות, תעשייה, אנרגיה והיי-טק, שיגיע בהדרגה ומאוחר יותר.

זוהי העוצמה הרכה של ישראל במיטבה, העוצמה שהיא כל כך ממעטת להשתמש בה, ואשר דווקא באפריקה ובמדינות מתפתחות אחרות עשויה לשמש חוד החנית לפריצה עסקית ומדינית. צורת הסיוע הזו צריכה להיות הצעד הראשון באסטרטגיה הישראלית בהתקרבות לאפריקה. אחריו חשוב לבסס את היחסים על עסקים, ולא רק על מעשי חסד.

מבחינה כלכלית, ישראל מחפשת בקדחתנות שווקים חדשים. במסעה זה היא תגלה באפריקה את סין, אויב כלכלי נחוש. הסינים מוכנים להשקיע בכל מקום, לייצא אליו, ובלית ברירה אפילו לייבא. אבל בסין כבר דבקה הסטיגמה של שאיפות אימפריאליסטיות, של התפשטות, דבר שאין לומר כיום על ישראל.

למדינות אפריקה ולישראל יש אינטרס ביטחוני משותף - המלחמה בטרור. אפשר וצריך לשתף פעולה במאבק בטרור, אך שומה עלינו להימנע מהפיתוי המיידי של חידוש היצוא הביטחוני הנרחב ושל סיוע ל"ביטחון פנים". במדינות רבות באפריקה עדיין נמשכים, במשך שנים, מאבקי כוח אכזריים, ובעבר ישראל שלא בטובתה, מצאה את עצמה מעורבת בהם. כל פעילות מסוג זה חייבת להיבחן בקפידה כדי שלא להיתפס כמי שמנסה להתערב ולהשפיע על משטרים ועל דרכי התנהלותם.

באפריקה 54 מדינות, רבע מכלל מדינות העולם. השפעתה המדינית כיום מצומצמת, אך היא עשויה לגדול בעתיד. השיבה לאפריקה, אם תיעשה בזהירות, באחריות, ולא מתוך ראוותנות יתר והתנשאות, פותחת לנו אפשרויות בלתי מוגבלות.

ד"ר נחמן שי הוא ח"כ מטעם "המחנה הציוני" וחבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת