"סיכוי למדליות? כרגע יש לנו יותר סיכוי לטחורים"

"אני לא פה בשביל לספר לך אגדה לפני השינה. כשאני רוצה אגדה לפני השינה אני צופה בפורנו - זה אגדה, אתה מבין? עזוב אותך משטויות. מה, אתה ילד קטן? שום דבר כאן לא נקי, הכול מטונף".

רון קופמן זורק את התשובה הזאת איפשהו לקראת סוף הראיון, אבל נדמה שהיא מייצגת בצורה די נאמנה את גישתו לחיים. השקפת עולם צינית באופן כמעט מוחלט, שארוזה בשפה בוטה. אבל מאחורי הבוטות והפרובוקטיביות של קופמן יש לא מעט עומק וידע ספורטיבי. וכשאירוע הספורט הגדול בעולם עומד לצאת לדרך - "זה לא אירוע הספורט הגדול בעולם, זה האירוע הכי גדול בעולם נקודה", הוא מחדד - ספק אם יש עיתונאי ספורט שכשיר ממנו לדבר על הנושא. קופמן, באופן שחריג גם בקרב רוב אנשי התקשורת בתחום, חי ונושם גם ענפים כמו אתלטיקה, שחייה, התעמלות וג'ודו, שרוב חובבי הספורט בישראל נזכרים בהם רק פעם בארבע שנים.

יש הרבה חששות סביב האולימפיאדה בריו שתיפתח מחר. דיווחים על כאוס, חששות ברמה הביטחונית והבריאותית. תעשה לנו קצת סדר.

"תראה, זו הייתה טעות ללכת על דרום אמריקה. הכאוס שם לא ייפתר, אבל זו לא השאלה החשובה. קודם כול מרחפת העננה של הביטחון, וכאן אני מאמין שהאמריקאים ישתלטו על העניינים. יהיו טיסות מעל, השמים יכוסו, האמריקאים שם בכוח עצום. דבר נוסף זה הזיקה ומחלות אחרות. כשיש מדינה שדלוקה במחלות זיהומיות אתה לא יודע מה יכה בך, וזה מטריד הרבה ספורטאים, וחלקם ביטלו את ההגעה. אבל מה שבאמת יקבע זה הספורטאים עצמם. יש בכפר האולימפי 10,900 ספורטאים ו-18 אלף אנשי צוות. הם בתנועה כל הזמן. יש אלף היסעים בו-זמנית. אם אתלט לא יגיע לתחרות, יאחר או דברים כאלה, זה יכול להחריב אולימפיאדה".

ואם הנקודה הזאת תעבור בשלום, יסלחו להם על הכול?

"מה שיחפה על הכול זה הקטע של הברזילאים שהם עם שמח. הכול יהיה באווירה של קרנבל. יהיו שם פאקים, זה לא יהיה כמו לונדון או סידני. טוקיו 2020 מוכנה היום יותר מריו 2016, אבל אמרנו את זה גם על בייג'ין, אז אמרנו. הציבור יהיה שמח".

ומה עם המשלחת שלנו? יש סיכוי למדליה?

"כרגע יש לנו סיכוי לטחורים. אני חושב שהאפשרות היחידה למדליה היא דווקא ביום האחרון של התחרויות, עם הנבחרת של ההתעמלות האמנותית שהן ברמה העולמית הגבוהה ביותר. כרגע זו התקווה הכי גדולה שלנו".

מה עם הגולש שחר צוברי, שכבר זכה במדליה לפני 8 שנים? הג'ודוקא ירדן ג'רבי שהייתה אלופת עולם לפני כמה שנים?

"שחר לא מדורג כרגע ברמה של לאיים על הגלישה העולמית. גם לא מעיין דוידוביץ'. בוא נאמר שבים אני לא רואה מדליה. בג'ודו זה עניין של עד כמה הם מוכנים ועד כמה העולם מוכן בשבילם. יש לנו שם שלושה ספורטאים שנמצאים בשפיץ העולמי אבל הם לא השפיץ: ג'רבי, שגיא מוקי ואורי ששון - שלושתם מדורגים בין השמונה הטובים בעולם בקטגוריה שלהם. התקווה שלי בג'ודו היא קודם כול שנגיע לשידורי הערב, שזה חצאי הגמר, וזה מבטיח לך מקום 5. בכלל, הציפייה שלי זה שכל אחד מהספורטאים שלנו יגיע לשיא האישי שלו".

באולימפיאדה האחרונה סיימנו בלי כלום.

"ולדעתי יש סיכוי שזה יקרה גם הפעם".

למה ההישגים שלנו בספורט כל כך דלים?

"בעיה מולדת של עם מטומטם. קודם כול אין לנו חינוך גופני בבתי הספר, יש לנו שעתיים בשבוע, כשל-34 המדינות ב-OECD יש 5 שעות מינימום. אף שר חינוך לא שם זין בכיוון הזה. כשיש לך רק שעתיים, אתה לא יכול אפילו לאתר כישרונות. עזוב כסף, אנחנו פה 8.5 מיליון איש, אין לנו אפילו 80 אלף ספורטאים פעילים. כל אולימפיאדה אנחנו רוצים הישגים, אבל אין לנו בסיס, אין תשתית. אני מחכה ליום שיהיו לנו בישראל רבע מיליון ספורטאים. זה ייקח כמה עשרות שנים בשיטה הזאת. וזה תפקיד של שר ספורט, לא ללכת בכפיים. מעולם לא היה דיון נורמלי בממשלות ישראל לגבי הספורט, אבל ביום פקודה, כל ארבע שנים, הציבור מחכה שהליצנים בקרקס יביאו לו הישגים".

"אפילו אברמוביץ' זה בידור"

אף שהוא דוחה שוב ושוב את ההגדרה הזאת במהלך הראיון בנימוקים שונים, קופמן הוא מה שמכונה בעגה התקשורתית טאלנט ("אין פה טאלנטים בכתריאליבקה, יונתן, המקום הזה הוא קטן ומאוס"). הוא נמנה עם הפרשנים של ערוץ הספורט (והיה אמור לצאת מטעם הערוץ לשדר את המשחקים מברזיל, אבל נאלץ לבטל ברגע האחרון בגלל בעיה בריאותית בעין), עם צוות מגישי תוכנית הספורט היומית ב-103fm בהגשת מאיר איינשטיין, וכותב טור במוסף "סופהשבוע" של "מעריב".

קופמן, 57, הוא אחד העיתונאים הוותיקים שפועלים כאן, אבל אף שהוא לא בדיוק חותם על הקביעה הזאת, אין ספק ש"יציע העיתונות", פאנל הפרשנים של ערוץ הספורט שעלה לאוויר לפני כ-12 שנה, המבוסס על פורמט דומה ב-ESPN האמריקאית, שדרג את הפרסונה התקשורתית שלו בצורה משמעותית. ל"יציע" הייתה גם השפעה על פריחתן של תוכניות המלל שעוסקות בספורט ברדיו ובטלוויזיה.

לתוכניות האלה יש השפעה גדולה על הספורט בארץ.

"זה משפיע, לא תמיד לטובה. 'יציע העיתונות' השפיע ומשפיע על הרבה דברים, על מינוי מאמנים למשל. בגלל הדעה, בגלל השיח האלים, אבל הוא לא תיקן כלום. הוא משפיע ברמה הפרסונלית".

יגידו לך שאתם מתמקדים בבידור, ולא בדברים המהותיים, אז בטח שלא תיקנתם.

"זה רק בידור. בוא נתחיל בזה: גם אמנון אברמוביץ', גדול עיתונאי הטלוויזיה, שאני שומע כל מילה שלו בצמא, גם הוא זה בידור".

עיתונות בהגדרה שלה שונה מבידור.

"שונה מבידור (בבוז). עזוב אותך, זה אנטרטיינמנט, לא יעזור כלום. זה לא נשיונל ג'יאוגרפיק. יושבים שלושה-ארבעה אנשים בפאנל, אתה עושה מינימום מאה תוכניות של 'יציע העיתונות' בשנה, ואתה בקושי מוצא שבע שנאמר בהן משהו עם בשר. משחר ישראל הייתה עיתונות ספורט, תמיד היה פה דיבור על ספורט, הדבר היחיד שלא היה פה זה ספורט".

אם אנחנו מדברים על עיתונות, אז בהרבה מערכות יש עכשיו חששות וכעס על נתניהו שמנסה לפי הטענה לפגוע בתקשורת.

"אלה לא עיתונאים, אין פה עיתונאים. אתה לא עיתונאי, אני לא עיתונאי, אנחנו לוביסטים".

אין אף אחד שכותב ממקום נקי?

"מי, נחום ברנע? אני מעריץ את נחום, בעיתונות הכתובה הוא הוא הכי טוב שיש, אבל הוא סוג של לוביסט של 'ידיעות אחרונות'. הוא מגן על מקום העבודה שלו. כולנו נאלצנו בגלל האיום של הממסד להיות לוביסטים של מקום עבודתנו, ערוץ 10, ערוץ 2. בערוץ 5 זה לא כך היום, אבל הייתה תקופה, כשהכנסת התחילה להתערב בשידורים בתשלום, שהייתי לוביסט של מקום העבודה שלי.

"לגבי נתניהו, אנחנו נמצאים במצב הזוי שהוא לא ראש הממשלה ושר התקשורת, הוא שר תקשורת שהוא גם ראש ממשלה. והוא יושב על השאלטר, מה שנקרא. אבל הוא נבחר בצורה דמוקרטית, הציבור רצה. הציבור כאן לא אוהב תקשורת, הציבור אוהב תורה".

"התוכנית חיה על מי יפוטר"

בדרך כלל לפני ראיון עם איש תקשורת אחר, החששות הם שיהיה קשה לחלץ ממנו אמירות נוקבות וביקורתיות - שלא לומר "לכלוך" - על תופעות ודמויות בתעשייה. למה להסתבך כשאפשר לצאת בסדר עם כולם, בטח בשוק קטן וצפוף כמו התקשורת הישראלית.

בראיון עם קופמן החשש הזה כמובן לא קיים, אבל ככל שמתקדמים בו הולך ומתגנב חשש הפוך. מרוב הצלפות ונאצות שנזרקות לאוויר כלאחר יד, באיזשהו שלב "סף הריגוש" הופך בלתי אפשרי והביטויים החריפים כמו מאיינים את עצמם.

ובכלל, אם כל הספורט בארץ הוא "כלום ושום דבר", מה זה אומר על קופמן עצמו שמוציא ממנו את פרנסתו; ואם כל הפוליטיקאים מושחתים באותה מידה, האם אין בכך בעצם הכשר לתופעות הבעייתיות שהולידה הכנסת הנוכחית, שקופמן מרבה לצאת נגדן בחריפות? ייאמר לזכותו של קופמן שאין לו בעיה להתמודד גם עם השאלות הללו, להסתכל למציאות בעיניים, ולתאר אותה - נו, אתם כבר יודעים באילו מילים.

אתם מדברים נגד אלימות בספורט, אבל השיח שלכם בתוכניות הספורט גם אלים וצעקני ובוטה.

"בארה"ב השיח בתקשורת אלים לא פחות. הווליום ב-ESPN מתרומם לגבהים שחבל על הזמן, ועדיין בענפים המרכזיים שלהם אין אלימות בקרב הקהל".

אתה לא מצטער לפעמים על דברים שאתה אומר בתוכנית?

"אין פה ספורט, תבין. לאמריקאים יש ספורט, לי אין על מה לדבר. אני עושה פה עשר שעות רדיו בשבוע, אז אני חייב להמציא תוך כדי תנועה. אני חייב למלא שעה וארבעים נטו. על מה? על מה?!? כשיש לך ליגה בכדורגל שהיא זניחה, כשמדברים על אתלטיקה ושחייה פעם בארבע שנים ועל כדורסל פעם וחצי בשבוע - על מה אתה רוצה שאני אדבר?".

אז הפתרון הוא לרדת על יוני הללי?

"הוא סייד קיק. אני סייד קיק, מאיר סייד קיק. איך אמר ג'ורג' ב'סיינפלד' כשהם באו לעשות את הפרזנטציה? 'It's a show about nothing' כל תוכניות המלל על ספורט כאן - צריך להיות כתוב להן למעלה 'a show about nothing'. אין ספורט במדינה הזאת, אין פה כלום".

אבל אתה חלק מזה.

"אני חלק מזה כי חוץ מזה שזה פרנסה בשבילי, היום - אני אומר משפט מפגר - בגלל שאני בן 57, אז ממרום גילי אני באמת רוצה להעיר את דעת הקהל. אני לא יכול לעשות יותר, אבל אני רוצה להגיד: חבר'ה, זה חשוב, זה חשוב לא פחות ממתמטיקה 5 יחידות, וזה חשוב לא פחות מהחטיבה להתיישבות שצריכה להתיישב מעבר לקו הירוק ומקימה גרעינים פה בשכונה ל' בתל אביב".

לפעמים אתם נגררים לעלבונות אישיים. כשנגמר השידור, כולם יושבים לשתות קפה והכול בסדר?

"ברור, יוני הוא חבר אישי שלי. כשאתה מסתכל על יוני, נכון שזה נשמע כמו בוק, אבל הוא רב-סרן בצה"ל, הבחור כתב שלושה ספרים - לא על ספורט. אבל הוא מסכן, הוא בא עם אידיאלים, הוא יהודי, הוא ציוני ודברים כאלה, ונופל לפה של מאיר ושלי".

ולמאיר אתה קורא דיקטטור.

"דיקטטור, פיהרר. כן, נו, אתה יודע, מאיר צריך להדליק איזו מדורה, להביא איזו גופה, אולי איזה מאמן יפוטר. זאת התוכנית, התוכנית חיה על מי יפוטר. תמיד תזכור - זאת תוכנית על כלום. אולי נקליט את ג'ורג' ונשמיע אותו לפני כל תוכנית ואז נהיה פטורים מהסברים".

"העיתון סובל הכול - גם אותי"

הוא התחיל את דרכו בעיתונות ב-1981 ב"ספורט הארץ". "שלוש שנים לא היה לי קרדיט, היה כתוב 'סופר ספורט הארץ', יום אחד שמו 'רון קופמן, סופר ספורט הארץ', זה היה חגיגה. דעה כתבתי בפעם הראשונה בגיל 32 אחרי שהייתי 15 שנה עיתונאי, היום אתה וחבר'ה שצעירים ממך בעשר שנים כבר כותבים דעה".

ב-1985 החליט לנסוע לארה"ב ("מאסתי במדינה המטונפת הזאת והלכתי להיות נהג משאית"), וב-1991, עם הולדת בתו הבכורה, חזר לישראל ולעיתון, שבו עשה כהגדרתו "כמעט כל תפקיד אפשרי, חוץ מכתב מדיני".

לפני כמה שנים הסתבך כלכלית ונכנס לחובות לאחר שנעקץ בכ-400 אלף שקל על ידי אדם בשם ניב בורסוק, והסתבך בהימורים ("'הימורים', זה היה פיס וחיש גד וכאלה, בוא לא נעשה מזה משהו"). כיום, לדבריו, "אין שום חובות והכול שולם. יצאתי מזה. ברור שזכיתי ל'תספורות', יש ריביות ועניינים, אבל שום בנק ושום רשות לא הפסידו".

היכולת של קופמן לצאת מן הסבך קשורה מן הסתם גם בכך שהוא משתכר סכומים גבוהים. "תמיד הרווחתי טוב בעיתונות כי עבדתי בהרבה מקומות, ועבדתי קשה מאוד. אני לא אומר את זה לזכותי כי אין לי שום זכויות, אבל אני על משכורת טובה. אני לא יכול לעבוד בכל מקום, כי יש לי אופי חרא. אני לא מסוגל שיגידו לי מה לעשות, אני דפוק. אבל אף פעם בדרכי המקצועית לא הגבילו אותי. כתבתי ב'הארץ' טקסטים נוראיים. אני לא שמאלני, אני גם לא ימני, לא הצבעתי בבחירות מאז 1984, כי אני מכיר את הטינופות האלה".

כולם מושחתים באותה מידה?

"זה לא עניין של שחיתות, זה עניין של אינטרס. האינטרס שלהם לא זהה לשלי. אריק איינשטיין כתב שיר שנקרא 'פרנצ'סקה פוליטיקה': 'פרנצ'סקה פוליטיקה את זונה לא קטנה, את פותחת רגליים לכל השכונה'. קיצרתי את זה: 'פוליטיקה את זונה לא קטנה'. פוליטיקה זה מדעי הזנות. אני מתעב אותם, את כל ה-120".

ולמה אתה נגד תאגיד השידור הציבורי? לא יכול להיות שהוא יהיה יותר טוב מרשות השידור?

"התאגיד חולה בלידתו כמו הרשות במותה. אותה מחלה, רק הפרסונות השתנו. אני בביוב הזה, אני זונה בבית זונות הזה, 35 שנה. מה שהיה הוא שיהיה? יותר גרוע. כל 'אגם הדרעק' (חברי הכנסת, י"כ) יסתער עליהם כדי להתראיין ולשפוך את הסחורה המטונפת, ולכל אחד יש קשרים ברשות, והסרסרות תימשך. לא אלדד קובלנץ ולא גיל עומר (מנכ"ל ויו"ר התאגיד, י"כ) יהיו הילדים ההולנדים, אין להם הכוח לזה".

ואחרי שפתחנו את הראיון בציטוט מייצג של קופמן, הנה ציטוט הולם לסיים איתו: "אמא שלי בת 84, כשאני מתווכח איתה היא אומרת לי 'אבל רוני, כתבו בעיתון'. אני אומר לה: 'אמא, למה את מסתכלת בעיתון? אז כתבו'. אתה מבין, העיתון סובל הכול - גם אותי, גם כל דביל אחר - אבל בואו לא נתרגש מעצמנו, אנחנו בסך הכול עובדים בעיתון".