חקיקה לא תספיק

מסקר חדש שפורסם לאחרונה ב"גלובס" ובוצע ע"י חברת "ויזייר" אשר בחנה את הכנסתם של 165 אלף עובדים מ-31 חברות בארה"ב עולה נתון מעניין ומכעיס: לפי הדוח, בגיל 32 מתחיל שכרן של הנשים לצנוח לכ-90% משכרם של הגברים בני אותו הגיל. עד גיל 40 שכרן נופל ל-82% משכר הגברים. במהלך תקופה זו, שיעור הגברים המקודמים לתפקידי ניהול גבוה בהרבה משיעור הנשים המצליחות לטפס בסולם הדרגות בגילאים אלו.

בישראל המצב גרוע אפילו יותר ואפליית השכר מקוממת עוד יותר. על פי דוח הממונה על השכר במשרד האוצר לשנת 2014, שכר הברוטו הממוצע לגברים בחברות ממשלתיות עמד על 22 אלף שקל לעומת 15 אלף שקל לנשים, וברשויות המקומיות עמדו שכר הגברים הממוצע על 12 אלף שקל לגבר לעומת 9,000 שקל בלבד לאישה.

בנוסף, דוח של מכון ון ליר שפורסם לאחרונה, ולא זכה לתשומת לב תקשורתית רבה, חשף נתונים עגומים על השתלבותן של נשים בשוק העבודה בישראל. על פי דוח "מדד המגדר" של המכון, חרף השיפור בשיעור ההשתתפות של נשים בשוק זה, עדיין ניתן להצביע על פערים מגדריים עמוקים המאפיינים את יחסי העבודה בישראל.

אותם פערים באים לידי ביטוי בייצוג חסר של נשים בעמדות בכירות ובעמדות ניהול, שכר נמוך מזה של גברים בעבור עבודה דומה, וייצוג יתר במשרות חלקיות, אשר תנאי שכרן והיוקרה התעסוקתית הנלווית להן נמוכה יחסית. נכון להיום, כשליש מהנשים בכוח העבודה מועסקות במשרה חלקית פי שניים בהשוואה לגברים המועסקים במשרות דומות.

נתון מעניין נוסף מראה כי על אף שנשים רוכשות כיום השכלה בשיעור גבוה יותר מזה של הגברים, הן אינן מצליחות לתרגם יתרון זה להישגים בשוק העבודה, ועדין סובלות מחסמים ומאותה תקרת זכוכית ידועה לשמצה.

היעדר מדיניות ואוזלת יד

אחת הדרכים להתמודד עם מתחים אלו היא חקיקה, ואכן בשנים האחרונות אנו עדים ליותר חקיקה מקדמת שוויון, אולי בזכות העובדה החשובה כי מספר חברות הכנסת נמצא במגמת עלייה. גם הקצאת תקציבים רבים לצמצום המתח שבין אמהות לעבודה, מתן תמריצים למעסיקים על העסקת נשים מבוגרות ושינוי מדיניות האכיפה של חוקי העבודה הם צעדים שיכולים לחולל שינוי לטובה במעמדן של נשים רבות בחברה הישראלית, אך צעדים אלו בלבד אינם יוכלו לדכא אפליות תרבותיות, חברתיות וכלכליות בין המינים שנוצרו לאורך עשרות שנים.

במגזר הציבורי, אשר אמור להתוות מדיניות ודרך כדי להשפיע בסופו של דבר על המגזר הפרטי, היינו מצפים לראות נתונים ומספרים מעודדים יותר, אך המצב הנתון מעיד על היעדר מדיניות ואוזלת יד של משרדי הממשלה הרלוונטיים.

התמודדות עם אפליה זו דורשת גיבוש מדיניות ממשלתית סדורה ובהירה, ולצדה יש לפעול לגיבוש הסכמות עם מעסיקים וארגוניהם, ארגוני זכויות נשים והחברה האזרחית, לדרכי הפעולה וההתנהלות הראויים והנכונים לכלכלה מפותחת ומתקדמת כזו של מדינת ישראל.

הכותבת היא יו"ר ועד עובדי סלקום