הישג יפה, סיקור מוגזם

ישראל אומן, אברהם הרשקו, אריה ורשל, עדה יונת, דניאל כהנמן, מיכאל לויט, ש"י עגנון, אהרן צ'חנובר, דן שכטמן - אתם יודעים מי האנשים האלה? למי שלא יודע, הנה רמז: תמונתו של אף אחד מהם לא התפרסמה על פני כל העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", למשל. רמז נוסף: הם זכו בפרסי נובל על הישגים מיוחדים בתחומיהם.

בסוף אחד נופל

אפשר בהחלט להבין את השמחה על זכייתה של ירדן ג'רבי בארד. אבל זאת בכלל לא שמחה, זו היסטריה על... על מה? רוב האנשים, אולי כל האנשים חוץ מאלה שעוסקים בענף הג'ודו, בכלל לא מבינים אותו. רואים שניים שמנסים לתפוש האחד בחלוק של השני, ובסוף אחד נופל. מה פה הספורט, מה בדיוק הם עושים - אני בטוח שיש לכך תשובות שהאדם הממוצע, גם אם הוא שוחר ספורט (כמוני), אינו מודע להם.

חלק מסינדרום "הצל"

מה קורה לנו? האם זה חלק מסינדרום "הצל"? יש מדליה! הלו, רבותי, לא כל המדליות שוות בערכן. יש שחייה, אתלטיקה, התעמלות, ענפי ספורט הרבה יותר בכירים מג'ודו. מה בכלל לנו ולאמנות הלחימה היפנית הזו? אולי בספורט הזה צריכים פחות כישורים מאשר באתלטיקה או בשחייה, למשל? כי בעקרון אנחנו לא ממש עם ספורטיבי. וזה לא ענין של מיעוט אוכלוסין; בדנמרק יש פחות אנשים מאשר אצלנו, והיא אחת האומות המצטיינות בענפי ספורט מרכזיים. לנו יש דברים אחרים שאנחנו יכולים להתגאות בהם מאוד, וגם עושים זאת - עד שבא הג'ודו ומטיל צל על כל דבר אחר.

מה פתאום אכזבה?

אותה התופעה חוזרת על עצמה גם בהפוך, כשמדובר באכזבות. למה אכזבות, לכל הרוחות? מראש ידוע שהשחיינים והמתעמלים שלנו, למשל, מוגבלים מאוד ביכולותיהם. מראש אנחנו יודעים שהם לא יכולים להגיע רחוק, אבל כשזה קורה - שומו שמיים: איזה מפח נפש, איזו "אכזבה". כאילו הייתה אפשרות כלשהי שהתחרויות יסתיימו אחרת.

יוצרי הציפיות

שלא תהיה טעות. אין לי שום טענה אל הספורטאים; הם עושים ככל יכולתם. הם רוצים ומתאמצים למלא את הציפיות - של מי? של העיתונאים, כמובן. כלומר, של אלה שיוצרים את הציפיות הלא ריאליות. והפוליטיקאים כמובן לא יחמיצו הזדמנות לעלות על הגל הזה. כולל הנשיא שלנו. חבר שלי תהה באוזניי מה היה קורה לנשיא ברק אובמה לו נאלץ ללכת בדרכי ראובן ריבלין, ולטלפן לכל ספורטאי אמריקאי שזכה במדליה כלשהי. כל זה מראה על צורך נואש לשמוח. על משהו. אפילו ג'ודו, אפילו במקום שלישי. וזה, בסך הכול, די עצוב.