אפס סלחנות

היעד המרכזי אליו צריך לחתור לשם הורדת מספר תאונות הדרכים וקורבנות התאונות הוא התנהגות הנוהגים בדרך. קיימות דרכים שונות להשפעה על התנהגות הנהגים ואין חדש תחת השמש. חינוך בבתי הספר; לימוד תורת הנהיגה; הסברה ועוד. אולם, לשני תחומים עיקריים תהיה ההשפעה הדרמטית ביותר על התנהגות הנהגים והפחתת מספר התאונות: תשתית כבישים טובה - במובן הרחב של מושג זה, וכן יצירת הרתעה באמצעות המשפט הפלילי.

מכיוון שבעשור האחרון הושקע בפיתוח תשתיות הכבישים ושיפורם יותר מאשר בכל תקופה אחרת מאז הקמת המדינה, גם במונחים מוחלטים וגם ביחס לכמות כלי הרכב, כיום חייבים להתמקד בעיקר ביצירת ההרתעה הפלילית.

כמובן שלמשטרת ישראל תפקיד מרכזי בכך, והיא תמיד תטען להעדר תקציבים; אולם מעבר לכך הבעיה היא שהמשטרה עובדת לפי תפיסות עבודה מיושנות ואינה משכילה להשתחרר מהן. מכוניות משטרה עם שני פנסים מהבהבים אינן מהוות הרתעה. הן אזהרה בלבד. כשהנהג מתרחק מהן, הוא כנראה יחזור לנהיגתו הקלוקלת.

דווקא במכוניות המשטרה הסמויות טמון כוח ההרתעה האמיתי. אם המשטרה תצליח ליצור נוכחות מסיבית מספיק של מכוניות שיטור סמויות שילכדו עבריינים בזמן ביצוע העבירה, תושג הרתעה של ממש. הנהגים יידעו כי יש בסביבתם מכוניות כאלה, אולם לא יידעו מיהי מכונית המשטרה הסמויה ויפקחו עין על כל מכונית אזרחית בסביבתם.

אולם לא די בכך. רמת הענישה הנוכחית על עבירות תנועה היא נמוכה ואין היא יוצרת הרתעה מספקת. עלינו להבין שתחושתו של נהג עבריין היא שהסיכוי להיתפס נמוך ביותר. מסיבה זו חייבים להעלות את רמת הענישה. הרי הפקרות בנהיגה הורגת, וכשעוסקים בהגנה על חיי אדם אסור להיות סלחניים.

הגדלת הסיכוי להיתפס בעת ביצוע עבירה, בצירוף החמרת הענישה, תהווה הרתעה של ממש. כך נבנה בארה"ב כוח ההרתעה נגד עברייני מס. מעטים נתפסים, אך הענישה כה חמורה שרבים לא מעזים לבצע עבירה.

ליקוי נוסף קיים בפריסת כוחות השיטור והיעדים המוצבים להם. כמעט כל התאונות נגרמות כתוצאה מעשרה דפוסי התנהגות עבריינית, כגון סטייה פתאומית מנתיב לנתיב, אי שמירת מרחק וכו. משטרת התנועה חייבת להתמקד בתקיפת אותם דפוסי עבריינות המובילים לתאונות הדרכים, קודם התרחשות התאונה ולא לאחריה.

לשם דוגמה, רק לפני זמן קצר תוגברה, על פי הצעתי, חובת זהירות נהגים בהתקרבם למעבר חציה והם אמורים לעצור לא רק כשהולך הרגל נמצא בתוך מעבר החצייה, אלא גם כאשר הוא עומד על המדרכה בכוונה להיכנס לתוכו. אלא שלא ראיתי עד היום אפילו מארב משטרתי אחד שנועד ללכוד עבריינים שאינם מצייתים לחובה זו. כן ראיתי רוכב אופנוע של משטרת התנועה שממשיך לנסוע בשלווה כאשר המכונית שלפניו חוצה מעבר חציה בזמן שהולך רגל מצוי בתוכו.

להשתמש בפקחי החניה

ותחום נוסף, הגובל במה שמותר לכנות איוולת לאומית ובזבוז משאבים משווע, הוא העובדה שאנו לא עושים שימוש נכון בפקחי הרשויות המקומיות. נוכחות המשטרה בתוך הערים היא דלה ביותר, אבל פקחי הרשויות המקומיות כן מצויים בעשרותיהם בתוך הערים והם בעלי כשירויות מספיקות לזהות עבירות תנועה, לעצור נהגים ולרשום דוחות, אך בגלל ריב סמכויות בין המשטרה לרשויות המקומיות, מוענקות להם סמכויות המוגבלות לרישום דוחות רק על עבירות חניה.

הדוגמאות שהובאו אינן אמורות לכסות את מלוא היריעה של הדרכים להיאבק בתאונות הדרכים, אבל הן מצביעות בבירור על תחומים מרכזיים שאינם מחייבים בהכרח תוספת תקציבית. ניתן לעשות הרבה יותר עם התקציב הנתון, אבל חייבת להיות מדיניות ממשלה מגובשת שבמרכזה אפס סלחנות לעברייני נהיגה.

*** הכותב הוא נשיא איגוד לשכות המסחר והיה יו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ויו"ר הועדה לבטיחות בדרכים בכנסת ה-11