פייסבוק לא עוצרת

הבשורה החדשה מבית פייסבוק החודש לא עודדה במיוחד את מי שחרד לפרטיותו: פייסבוק חולשת גם על המידע האישי שלנו באפליקציית הוואטסאפ, הנמצאת בבעלותה. הודעה של וואטסאפ שלפיה תתחיל לשתף את פייסבוק במידע העולה במסגרתה, היא זו שהציתה את האש.

מידע כזה שעולה בוואטסאפ מתחיל בהתכתבויות שונות וניטור מילים בהתכתבויות אלה, דרך תמונות וסרטונים ששולחים משתמשים איש אל רעהו ועד הקלטות קוליות הנשלחות באפליקציה. זאת, ללא הבחנה אם הדברים נשלחים בהתכתבות אישית ו/או קבוצתית. הכול ייסרק, ימודר ויסווג למדורים ויתעדכן ב"פרופיל" שלנו הנבנה יום-יום על-ידי פייסבוק.

את היקף המידע שפייסבוק אוספת עלינו עוד לפני השיתוף עם וואטסאפ, בעזרתנו האדיבה יש לציין, קשה לתאר. כמויות התמונות, הפוסטים וכל הפרסומים האחרים, העולים על-ידי המשתמשים ברשת החברתית מדי יום, היא עצומה. עכשיו, כשיתווסף למידע הזה גם המידע העולה בוואטסאפ, המידע שפייסבוק תצבור בשרתים שלה יגדל עוד יותר ויגיע לממדים מפלצתיים ממש. אבל פייסבוק לא עוצרת כאן.

השאלה אם פייסבוק עוקבת אחרינו ומאזינה לנו, כבר לא פתוחה. כל הניסיונות שערכו כלי התקשורת השונים העלו תשובה חיובית: פייסבוק עוקבת אחרינו ומאזינה לנו. הבסיס לכך הוא ההסכמה שלנו למדיניות הפרטיות שלה. רצינו להיות חברים ברשת החברתית, רצינו להשתמש בוואטסאפ? אז הסכמנו, בלי בהכרח להבין את כל המשמעויות של הסכמה זו, וכך "מכרנו את נשמתנו לשטן" בנזיד עדשים.

השאלה שכן נשארה פתוחה היא מה עושים כדי להתמודד עם התופעה הזאת, והאם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור - או שמא מאוחר מדי?

נדגיש כי פייסבוק אינה לבדה. איסוף המידע בכל דרך אפשרית הוא תופעה שמאפיינת גם את גוגל, רשתות חברתיות אחרות ולמעשה כל אפליקציה בטלפון החכם, הדורשת הסכמה למעקב, חשיפה למידע שעל גבי המכשיר ודרישות דומות אחרות.

ניסיון להתמודד עם הבעיה מוביל למסקנה כי החוק בישראל שותק בנושא ולא מגדיר את המותר והאסור לכל הרשתות החברתיות, דוגמת פייסבוק וכל האפליקציות השונות, בכל הקשור לאיסוף המידע שלנו ועלינו. החוק הקיים אינו מחייב את הגופים הללו לפעול בשקיפות מול המשתמשים בשירותיהם, ובכך מאפשר גישה קלה מדי למידע האישי שלהם. למרות זאת, שינוי של החוק עדיין אינו נראה באופק.

נראה כי הסיבה האמיתית לשתיקת המחוקק היא אופי הבעיה. הרי במקרים רבים לא מדובר באפליקציה שמשרתת רק את הציבור בישראל. על רשתות חברתיות אין בכלל מה לדבר, שהרי הן גלובליות ומהוות בסיס לפעילות עולמית. במצב כזה שינוי חוק בישראל הוא בעייתי, שכן איך נאכוף את השינוי הזה על חברות שפועלות מחוץ למדינה?

שינוי של החוק בנושא הזה צריך להביא לכך שיהיו הגדרות ברורות בחוק של המותר והאסור על אתרי אינטרנט, רשתות חברתיות ומפעילי האפליקציות השונות. כגון: לאילו פעולות שהם רוצים לבצע מותר לבקש מאיתנו הסכמה, אילו צרכים של הרשת או האפליקציה יצדיקו בקשה כזו, ומה הדרך שבה עלינו להסכים.

הדרך הזו צריכה להיות קלה וברורה, כך שאכן ניתן דעתנו על ההסכמה המבוקשת מאיתנו, ולא נסכים באופן אוטומטי למשהו שקבור אי-שם במסמך ארוך שאף פעם לא נקרא. באירופה, לדוגמה, נקבעו הוראות להגנה על מידע אישי, שלפיהן כאשר אתר מבקש לאסוף מידע על פעילות הגולשים, עליו להודיע להם על כך מראש במסגרת הודעה שתקפוץ מיד עם הכניסה לאתר.

כאשר מבקשים לאכוף חוק כזה על חברות הפועלות בחו"ל, אכן נתקלים בבעיה, בעיקר תדמיתית. אף אחד לא רוצה להיות אחראי לכך שישראל הקטנה תיראה כמי שנלחמת בחברות הגדולות. אכיפה אמיתית צריכה להיות כזו, שתטיל סנקציות על חברות הפועלות בניגוד לחוק, החל מסנקציות אזרחיות, כמו אפשרות להגיש תביעה ייצוגית או לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק, סנקציות כספיות ועד ניטור או חסימה של אתרים או חלקם.

אם זה נשמע למישהו דמיוני, על שולחן הכנסת מונחת הצעה של משרד המשפטים לתקן את החוק ולאפשר אכיפה נגד פרסומים באינטרנט ובכלל זה ברשתות חברתיות, המעודדים טרור. כך, על-פי ההצעה, בית משפט לעניינים מינהליים בארץ יוכל להוציא צו, לבקשת המדינה, נגד חברות אינטרנט כמו פייסבוק ו/או גוגל, להסיר תוכן שמהווה עבירה פלילית, ויש בו סיכון ממשי לביטחונו של אדם, לביטחון הציבור או לביטחון המדינה.

אם תתקבל ההצעה, זהו בדיוק סגנון האכיפה שמפעיל כוח כנגד אותן חברות גלובליות. אולי הפרטיות שלנו לא חשובה כמו מניעת טרור ופגיעה אפשרית בביטחונו של אדם, אבל היא לא נופלת מכך בהרבה. רבים כבר אמרו על הפרטיות, שהיא מהחשובה שבזכויות האזרח, וראוי שחברה דמוקרטית תגן על זכות חשובה כל-כך. לפיכך, ראוי לנצל את החקיקה הזו בנושא הטרור כדי לצרף לה גם את החקיקה שתגן על הפרטיות של כולנו.

■ הכותב הוא ראש משרד עורכי הדין דן חי, המתמחה בתקשורת ובטכנולוגיה; וכן ראש רשות הוועדה להגנת הפרטיות של לשכת עורכי הדין.