יעדים לא מאתגרים

דרך ארוכה עברה תוכנית התגמול של מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח עד לתוכנית הנוכחית, הקובעת לה שכר של 2.5 מיליון שקל. לפני 3 שנים פרסם הבנק תוכנית תגמול, שבה השכר המרבי למנכ"לית עמד על 10.6 מיליון שקל. זו הייתה אמורה להיות תוכנית צנועה המתאימה עצמה למגבלות תיקון 20. המסמך כלל גם תוכנית תגמול הונית נדיבה לחברי ההנהלה של עד 30 מיליון שקל.

בעקבות הביקורת על תוכנית הבנק ועל תוכניות תגמול של בנקים נוספים, הורה המפקח על הבנקים דאז דודו זקן לבנקים לפרסם תוכניות חדשות. כמה שבועות לאחר מכן, פרסם הבנק תוכנית חדשה, שבה כבר נחתך השכר המרבי של רוסק-עמינח ל-6.5 מיליון שקל. אלא שהביקורת על שכר הבנקאים נמשכה, וכעת נקבע חוק חדש וחריף יותר, שחתך שוב את שכרה בעשרות אחוזים - ל-2.5 מיליון שקל.

לאומי הוא הבנק השני המפרסם תוכנית תגמול ברוח חוק שכר הבכירים. אלא שבה בשעה שבבנק אגוד השכר המרבי למנכ"ל אמנם עומד אך הוא 2.5 מיליון שקל, שם הוא מורכב הן משכר קבוע הן מבונוס ותלוי בביצועים. בלאומי, מלוא ה-2.5 מיליון שקל שתקבל רוסק-עמינח יהיו במשכורת, ללא קשר לתוצאות הבנק.

מדיניות שכזו מעלה את השאלה האם תהיה למנכ"לית לאומי מוטיבציה להוביל את הבנק להישגים, כאשר היא אינה מתוגמלת על כך. זאת ועוד, לחברי ההנהלה אמנם הוגדרו יעדים לבונוסים, אך מדובר ביעדים נוחים ולא מאתגרים במיוחד, שלמעט בשנים קשות, סביר שרובם יושגו.

אם נוסיף לכך את העובדה שלאומי הוא בנק ללא גרעין שליטה, כלומר ללא בעל בית הלוחץ על ההנהלה להגיע להישגים, הרי שנראה שעל פניו לפחות, להנהלת לאומי אין מוטיבציה להוביל את הבנק להישגים יוצאי דופן, אלא בעיקר לשמור על הקיים ולא לעשות נזקים - כדי שלא יצטרכו, חלילה, להחזיר את הבונוסים שכבר הצליחו לצבור.