האם ויתרה לאב על מזונות, העליון התיר לבת לתבוע במקומה

"עניינה של הבקשה - תביעת מזונות ילדים. הסיפור שמאחוריה טומן בחובו פרשה אנושית קשה ועצובה, של נתק בין אב לבתו". כך נפתח פסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניינה של הקטינה א' (השם חסוי), ילדה בת 14.5, שהוריה לא נישאו מעולם, אמה גידלה אותה בישראל לבדה, ואביה, המתגורר בלונדון, לא היה עימה בקשר מאז נולדה, ואף לא שילם מזונות לאם לאורך כל השנים.

נסיבות המקרה ייחודיות, ומעלות שאלה משפטית מהותית - האם יש תוקף לוויתור על מזונות מהאב, שעושה אם לקטינה במסגרת ניסיונותיה הנואשים שהאב יכיר באבהותו וייפגש עם בתו; והאם ויתור כזה מחייב גם את הבת, שמנועה מלהגיש תביעת מזונות עצמאית? שופטי העליון השיבו לשאלה זו בשלילה.

א' נולדה ב-21 במארס 2002. אמה, פ', גידלה אותה. אביה, ר', המתגורר באנגליה, לא היה עימה בקשר מאז לידתה. בשנת 2004, הגישה האם תביעות לאבהות ולמזונות נגד האב. האב התעלם ולא הגיש כתבי הגנה. בשנת 2005 ניתנו נגדו פסקי-דין שבמסגרתם הוצהר, כי הוא אביה של א', וכן נפסקו לטובת האם מזונות בסך 2,800 שקל לחודש.

מאז, ניסה האב לבטל את פסקי-הדין, ללא הצלחה, ובהמשך אף נמנע מתשלום המזונות. מנגד, בכל אותן שנים האם לא פעלה לגביית המזונות שנפסקו. בהמשך, היא תטען, כי הימנעותה מנקיטת הליכים אגרסיביים נגד האב נבעו מרצונה לאפשר קשר עתידי בין הבת לאב - קשר שאותו לא רצתה להכתים בתביעות נגדו.

שמונה שנים חלפו, ובשנת 2013 גיבשו האם והאב הסכם שמטרתו יצירת קשר מתמשך בין האב לבתו. בהסכם נקבע, כי האב יעבור בדיקת רקמות בישראל, ואם יימצא שהוא אביה של הילדה, הוא יגיע פעמיים בשנה לביקור בישראל, במועדים שיתואמו עם האם, בהסכמת הבת א', מראש. במהלך ביקורים אלה ייפגש האב ר' עם א' לפחות פעמיים בזמן שישהה בארץ, בכל ביקור וביקור.

כן נקבע, כי אם מסיבה כלשהי ר' לא יוכל לממש את התחייבותו לביקור פעמיים בשנה, ולפגוש את א' מטעמים הקשורים בו ולא בשל סירוב של א' להיפגש איתו, ולמעט מקרים של כוח עליון, התחייב ר' להפקיד בחשבון חיסכון ע"ש הבת א', סך של 3,750 שקל בעבור כל ביקור שהוא לא מימש, ובסה"כ 7,500 שקל לשנה, ולא יותר מ-30,000 שקל.

מנגד, א' ואמה הסכימו לא לפתוח בהליכים משפטיים לאכיפת פסק-הדין למזונות או לעיכוב יציאה מהארץ נגד האב, וגם הוסכם כי לא יהיו תביעות הדדיות בין הצדדים. עוד הוסכם, כי אם יתברר ש-ר' הוא אביה של א', יינתן פסק-דין הדוחה את תביעת המזונות נגדו, ולא יוגשו נגדו תביעות חדשות למזונות.

ויתור האם על מזונות מהאב

אחרי שההסכם אושר בביהמ"ש, ביצע ר' בדיקת רקמות, ונקבע כי הוא אכן אביה של א'. חיוב המזונות נגד האב בוטל, אך למרות ההסכמות שהושגו כדי לסיים את המחלוקות, הסכסוך בין הוריה של א' רק התחיל. הם לא הצליחו להגיע להבנה באשר לתיאום המפגשים בין האב לבתו והליווי הנדרש; והאב סבר שמעורבות האם גדולה מדי בתהליך, כך שמפגשי האב-בת לא יצאו לפועל. בהמשך לכך, שלח האב מכתב לאם, באמצעות באת-כוחו, שבו נכתב, בין השאר, כי: "מרשי בוחר שלא לקיים קשר עם הקטינה עד הגיעה לבגרות... כאשר הקטינה תגיע לבגרות ככל שתרצה בכך, תוכל ליצור קשר עם מרשי באופן ובמינונים שיסכמו ביניהם ויהיו מתאימים לה ולו כאחד". במכתב נוסף באותה רוח הובהר עוד, כי "אין בדעת מרשי לקיים, בשלב זה, מפגשים עם הבת הקטינה. מרשי יפקיד כמתחייב, מדי שנה, את הסכומים שהתחייב להעבירם עד סוף כל שנה ממועד החתימה על ההסכם".

אולם, סכומים אלה לא הופקדו, ונראה היה כי גם האם ויתרה עליהם. אך על המזונות היא לא ויתרה.ביולי 2014 הגישה האם, שוב, תביעת מזונות עבור בתה נגד האב. סגן נשיאת בית-המשפט לענייני משפחה בת"א, השופט אילן שילה, קבע, כי בעקבות רצונה העז של האם ש-א' תכיר את אביה ותהא עימו בקשר, הסכימה לוותר על זכותה למזונות; אולם לא נערך דיון לגופו של עניין כאשר הסכימו ההורים על ביטול המזונות, ולא נבחנו צורכי הילדה ויכולותיהם הכלכליות של ההורים. לכן, אין ההסכם מחייב את הבת, אף שפורמלית נחתם גם בשמה.

עוד נקבע, כי האם לא נהגה בחוסר תום-לב בהגשת התביעה, שכן סברה כי יצירת קשר בין הבת לאביה כדאית במחיר הוויתור על המזונות, אך הוברר כי קורבנה היה "קרבן שווא". כן נפסק, כי העובדה שהאם נשאה לבדה בהוצאות הילדה עד כה, אינה מונעת מהבת לתבוע את מזונותיה מאביה.

בהתאם, חויב האב לשלם לבת את מזונותיה, בסך 2,500 שקל לחודש צמוד למדד, וכן לשאת במחצית ההוצאות הרפואיות שאינן משולמות על-ידי הביטוח הרפואי, במחצית עלותם של שיעורים פרטיים, מחצית עלותם של חוג אחד וקייטנות בחופשת קיץ - מזונות באמת-מידה מקובלת. בנוסף, קבע בית-המשפט לענייני משפחה, כי בעקבות ויתורה של האם לא ישלם האב את הסכום שהיה עליו לשלם על-פי ההסכם בגין אי-קיומן של הפגישות.

נסיבות מכמירות-לב

האב, ר', ערער על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי בת"א, באמצעות עו"ד דיינה הר-אבן, וערעורו התקבל. בפסק-הדין נקבע, כי בית-המשפט לענייני משפחה שגה, ובמקרה זה אין לבת זכות תביעה עצמאית, כי בעת כריתת ההסכם ואישורו בבית-המשפט לענייני משפחה, נלקחה בחשבון טובת הילדה, ולכן היא מחויבת להסכם.

עוד נקבע, כי לנגד עיני האם עמדו שני אינטרסים של הילדה - קבלת מזונות מחד גיסא והכרה באבהותו של המשיב מאידך גיסא - והאם החליטה לוותר, כחלק מטובת הבת, על המזונות, תמורת הידיעה הברורה כי ר' הוא האב. בית-המשפט המחוזי מיקד את קביעתו בכך שהושגה הידיעה בדבר זהות האב. עוד נקבע, כי לא הוכח שינוי נסיבות מהותי המאפשר תביעה להגדלת מזונות, שכן סירוב האב להיפגש עם בתו עלה כאפשרות שהצדדים להסכם צפו, ואף הסדירו סנקציה כספית מוגדרת למקרה שכך ינהג.

בכך לא תמה הסאגה העצובה. על פסק-הדין המחוזי הגישה א', הבת, באמצעות אמה ובאמצעות עוה"ד מיכאל גבור ורעות אלבו, בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון - וזה קיבל את הבקשה. סגן נשיאת ביהמ"ש העליון, השופט אליקים רובינשטיין, ציין, כי "דומה כי משנותרה קטינה קירחת מכאן ומכאן, ללא מזונותיה וללא מפגשים עם אביה, עולה תחושת חוסר צדק במבט ה'אסטרטגי' הכולל אל הפרשה, המצדיקה התערבות בגלגול שלישי".

השופט רובינשטיין הוסיף, כי השאלה המרכזית שיש לבחון היא, אם ל-א', הבת, עומדת זכות לתביעה עצמאית לאחר שאמה התחייבה בהסכם שלא לתבוע מזונות מהאב. "התנהלותה של האם לאורך הדרך מלמדת על רצונה העז להביא לקשר בין האב לבתו, ועל תפיסתה כי הקשר יפעל לטובת הילדה. אין לבוא עימה בטרוניה כל עיקר כי הלכה אל ההסכם בנסיבות חריגות אלה, בהם האב חי מחוץ לישראל, ללא כל קשר עם בתו, שאף לא הכיר בה מעיקרא, והסכם כגון דא הוא הדרך שנמצאה להביא להיכרות ולמפגשים ביניהם, כדי ליצור קשר ארוך טווח".

רובינשטיין כתב עוד, כי "דומה שבנסיבות מכמירות-לב אלה, אין לראות בוויתור על מזונות הקטינה בעת ההסכם ולשם השגת המטרה הנכספת, משום פגיעה בטובתה... אלא שבסופו של יום, כאמור, יצאה המבקשת קירחת מכאן ומכאן, והכרח אפוא להידרש להשלכותיה של תוצאה זו, שקעקעה לטעמי את ההסכם".

רובינשטיין ציין עוד, כי אילו קוים ההסכם על-ידי האב ככוונתו וכתכליתו העיקרית, והביקורים בינו לבין בתו היו יוצאים אל הפועל, היה הדיון בא אל סופו, "אך לצערנו לא כך התגלגלו הדברים", ומשכך התמונה נשתנתה כליל, ויש לראות במצב משום שינוי נסיבות מהותי הפותח את הפתח להגשת תביעת מזונות על-ידי הבת. לדבריו, לב ההסכם היה הנכונות לקיים מפגשים בין האב לבת. על כך כתב: "במובן מהותי זו ליבתו, זו ראשיתו ואחריתו. אמנם, קיימת בהסכם התניה בסעיף שהובא מעלה, לפיה ישלם האב סכום כסף על כל מפגש שלא יקוים, אך אין להסיק מכך כי האופציה לפיה לא תהיה כלל נכונות אמיתית מצדו להיפגש עם הבת, עמדה לנגד עיני הצדדים".

השופט ציין עוד, כי אילו היו המפגשים יוצאים אל הפועל באופן רציני ולאורך תקופה, תוך נכונות מצד האב ליצור קשר עם בתו, אך לא היה נוצר קשר ארוך טווח בשל נסיבות כאלה ואחרות, וניתן היה להצביע על שורשן בלא אשם של האב, כנראה לא היה מקום להתערבותו של בית-המשפט העליון. "ההתערבות נובעת משינוי בעובדות שהיוו תשתית להסכם - מימוש הנכונות ליצור קשר בפועל - ששינוין הופך את הותרת המבקשת בלי מזונות מאביה לבלתי צודקת בנסיבות", קבע.

עוד נקבע, כי אין גם לקבל טענה כאילו מזונות הקטינה מסופקים כראוי על-ידי אמה; "משכשלו הרציונלים להותיר את מזונותיה על אמה, קרי, יצירת קשר ראוי עם האב, הנה ככל שתזכה למזונות גם מאביה, תהא רווחתה גדולה יותר".

בנסיבות אלה, הציע רובינשטיין לחבריו להרכב, השופטים ניל הנדל ומני מזוז, לבטל את קביעת ביהמ"ש המחוזי, ולחייב את האב במזונות בתו, בהתאם לפסק-הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה.

לסיום כתב רובינשטיין בנימה אישית: "אוכל רק להביע תקווה ותפילה, שהאב, אשר אנו מאחלים לו רפואה שלמה, יתרצה לקיים קשרים עם בתו המצויה כיום בעיצומו של גיל ההתבגרות, ודעת לנבון נקל כי קשר עם אב, החשוב בכל עת, חשוב במיוחד בגיל זה. אפשר רק לייחל כי יושב לב אב על בתו".

האחריות הכרוכה בהורות

השופט מני מזוז הסכים עם התוצאה שאליה הגיע רובינשטיין, אך נימוקיו היו שונים. מזוז ציין, בין היתר, כי ההסכם בין הוריה מלכתחילה לא מנע מהבת את הזכות לתביעה העצמאית. לדבריו, "מהותית - במבחן טובת הקטין דומה שהתמונה ברורה וזועקת. ערב ההסכם הנדון החזיקה הקטינה בפסק-דין חלוט נגד האב, שקבע את אבהותו וכן חיובו במזונות, שמכוחו גם הצטבר לזכותה חוב כספי נכבד.

"האם, מתוך כוונות טובות ובמטרה להביא לקשר של הקטינה עם אביה, ויתרה על פסק המזונות החלוט ועל החוב שנצטבר מכוחו לטובת הקטינה, ואף על חיוב במזונות לעתיד מצד האב, והכול כדי להשיג את המטרה של הכרת האב בבתו וקיום קשר עימה. אלא שבסופו של דבר יצאה הקטינה והיא "קירחת מכאן ומכאן" - הן ויתור על המזונות לעבר ולעתיד, והן היעדר קשר עם האב - ונותרה אך עם מפח-נפש גדול".

על כן, קבע מזוז, "אינה מקובלת עלי לחלוטין, לא רק התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט המחוזי, אלא גם הנמקתו, לפיה עצם נכונותו של האב לעבור בדיקת רקמות לקביעת אבהות, היא 'תמורה' הולמת לוויתור על מזונות הקטינה מהאב; ומשערך האב את בדיקת האבהות, שינה הוא את מצבו לרעה ("לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור"), ואין לאפשר כעת תביעה למזונות, וכן כי הגשת התביעה מעוררת חשש למניפולציה".

גם עמיתו השופט ניל הנדל, הסכים כי יש לחייב את האב במזונות בתו, וכן הסכים עם הניתוח של השופט מזוז, כי הבת לא הייתה מנועה מראש מלהגיש תביעה. עוד הוסיף הנדל, כי "הורות אינה תפקיד של התנדבות. היא איננה "תוכנית כבקשתך". האחריות הכרוכה בהורות אינה על-פי הרשימה שהורה מוכן לקבל על עצמו".