כשקול הספק משתלט

יש משהו בעונה הזאת של השנה שמאפשר התבוננות פנימה - אל מה שיש, אל החלומות שביטלנו בשם המציאות ועכשיו מבטיחים לעצמנו שנלך על זה. אבל מול ההבטחה הזאת אצל רבים צף ועולה הקול הזה שאומר לנו שאנחנו לא מוכנים עדיין, לא מספיק טובים, שהסיכון גדול מדי. מאיפה מגיע הקול הזה, ומדוע אנחנו מצייתים לו באופן אוטומטי?

אם עוד לא ראיתם, אנא לכו לראות את "הקול בראש", סרט אנימציה של דיסני המתאר את השיח הזה שמתרחש בראש שלנו באמצעות דמויות המייצגות רגשות שונים, והן שולטות במעשינו. אחד הקולות המשמעותיים עבורנו בשלבים של מעברי קריירה הוא הספק הפנימי. זהו קול ששמענו מהורים, מורים או דמויות מפתח אחרות, שלאורך החיים הטילו בנו ספק והסבירו לנו שאנחנו לא מוכנים, שאנחנו לא יודעים על מה אנחנו מדברים, שזה מסוכן, שזה לא הגיוני, שאין טעם.

הספק הפנימי מדבר בקול חזק יותר דווקא כשאנחנו חשופים, כי אז אנחנו חוששים ממבוכה, מדחייה, מכישלון. הוא לא משקף את המציאות אלא את הפחד מפניה, וכל עוד לא נצליח לכוון את הווליום שלו, נתקשה לשמוע קולות אחרים, שמדברים בזכות היכולת, הרצונות, ההגשמה.

מרשה וידר, יועצת להגשמת חלומות שיעצה גם לנשיאי ארה"ב, טוענת כי יש קשר חשוב מאוד בין החולם שבתוכנו לבין הספק. החולם מעודד אותנו לנסות, אומר לנו שזה אפשרי, שיש לנו מה שצריך. הספק, לעומתו, לוחש לנו שאנחנו יותר מדי מבוגרים, או צעירים, או שאין לנו מספיק כסף, ניסיון, ידע. אם רק נדע להחליש מעט את הקול הזה, הוא יהפוך לקול המציאות, שבעצם מנסה לבדוק מה בכוונתנו לעשות, לברר איך נממש את התוכנית, לוודא שניזהר. הרעיון הוא לא להיכנע לספק מוקדם מדי.

בין קול הפחד לקול הריאליזם

רבים מאיתנו מעדיפים לשחק בקטן, בעוד שהם למעשה יכולים לעשות דברים גדולים יותר. בספר Playing Big: Find Your Voice, Your Mission, Your Message, המחברת טרה מוהר טוענת שזה קורה דווקא לאנשים מוצלחים, אפילו מוצלחים מאוד, שרגילים לקבל ציונים טובים, פרסים, הערכות ואת התפקידים שהם רוצים. ייתכן שאותם אנשים אפילו מתמכרים להצלחה הזאת, ואז כשהם עומדים בפני החלטה אם לזוז למקום חדש, מסוכן יותר, ההצלחה המוכרת מכריעה על עמידה במקום.

אנחנו מתקשים להבדיל בין הקול של הפחד לבין קול הריאליזם, המחשבה הביקורתית, האובייקטיבית, שעוזרת לנו לתכנן, להביא בחשבון את הבעיות האמיתיות. לטענת מוהר, הספק הפנימי נשמע כמו תקליט שבור - הוא חוזר שוב ושוב על אותם דברים, משהו בסגנון "זה לא יעבוד, אין מצב שזה יעבוד, אין סיכוי שזה יעבוד". הוא מדבר בשחור-לבן ובבוטות רבה מזו שבה היינו מדברים אל אדם שאנחנו אוהבים. לעומתו, קול הריאליזם אינו חזרתי, הוא מתקדם. הוא יגיד לנו למה לשים לב כשאנחנו בוחנים דרך חדשה, מה היתרונות והחסרונות, ממה להיזהר, והוא יעזור לנו להמשיך לשלב הבא, ישאל מה צריך לעשות כדי להתגבר, מי יכול לעזור. הריאליזם, בניגוד לספק, רואה גם את האפורים, את הדרכים שבהן אפשר להתקדם.

במאמר How to Fake It When You're Not Feeling Confident (בתרגום חופשי, "איך לזייף הרגשת ביטחון"), שהתפרסם ב"הרווארד ביזנס רוויו", מוסבר שיח הספק הזה ב"סינדרום המתחזה" - החשש שאחרים יגלו שאנחנו לא מספיק חכמים, מסוגלים ויצירתיים. מחברי המאמר מבטיחים לנו שלא רק אנחנו לפעמים חושבים כך בסתר; רבים מרגישים שהם זיוף מפעם לפעם. פרופ' איימי כאדי מאוניברסיטת הרווארד טוענת בספרה Presence: Bringing Your Boldest Self to Your Biggest Challenges שהמפתח להצלחה הוא "זייף את זה עד שזה מצליח" (Fake it 'till you make it). העניין הוא לא לדמיין יכולות שאין לכם אלא לדמיין את עצמכם בטוחים ביכולות שלכם, לדמיין שאתם בטוחים בעצמכם ולנהוג בהתאם. ככל שנתמקד במה שמפחיד במשימה, ככה נרגיש יותר מאוימים. במקום זאת, צריך להגדיר את המטרה שלנו לא כאיום אלא כהזדמנות לעשות משהו אחר, שתמיד רצינו. במקום לחשוב עד כמה זה מאיים, לחשוב עד כמה זה מרגש.

לפי כאדי, זה הופך את האתגר לפשוט יותר, לדבר שאנחנו רוצים להתחבר אליו. זה מזכיר לנו שהיעד הוא לא באמת מחוץ לתחום היכולות שלנו, הוא לא שונה עד כדי כך ממה שעשינו בעבר. ועוד משהו. אם ניגש אל אתגר חדש ומשמעותי מתוך כוונה להצליח בגדול ומיד, אנחנו מכינים את הקרקע לכישלון ולהשתוללות של קולות הספק. לכן, כאדי מציע לעשות צעדים קטנים, שעליהם דיברנו בטורים קודמים.

המומחים כולם מסכימים על כך שהשיח הפנימי נועד בסופו של דבר לשמור עלינו, ולכן צריך להיות מודעים לו ולא להתעלם ממנו, אבל גם לבחון אם אנחנו באמת זקוקים לשמירה כזאת ומה בדיוק הסיכון. עלינו להקשיב לחששות ולתת להם מענה, גם אם זה דורש עזרה חיצונית. הספק מנסה לשמור אותנו במקום הבטוח, היציב, ולכן הוא תמיד יגיב ראשון ובאופן החזק ביותר, אבל אסור לתת לו לנהל את חיינו ולקבל עבורנו את כל ההחלטות. בשביל זה אנחנו חייבים להעמיד מולו את מי שאנחנו רוצים להיות, את ההתלהבות, את התקוות, את הידיעה הפנימית העמוקה שאנחנו אכן יכולים. זה הקול שאנחנו מוצאים כשאנחנו נותנים עצות מהלב לילדים ואהובים.

אז בפעם הבאה שאתם מזהים שינויים שלא הצלחתם לממש, בחירה שחושפת אתכם לכישלונות אפשריים ולסיכונים, תבדקו לאיזה קול אתם מקשיבים. אם זה הקול שלוחש לכם שהדבר בלתי אפשרי, נסו למצוא בתוככם את הקול שיודע שיש לכם מה להציע. אין סיבה שלא תלכו אחרי החלומות, תשחקו בגדול, תעשו מה שהבטחתם לעצמכם. כשהקול בראש מספר לכם על כל הסיבות למה לא, דעו שאתם בדיוק בכיוון הנכון.

■ הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל מרחב אירופה ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com