ישראל מרחיקה משקיעים זרים

הבורסה הישראלית בצרות כבר תקופה ממושכת. רשימת הבעיות שהיא סובלת מהן כה ארוכה - החל במסחר דל וחוסר רצונן של חברות לגייס בה כספים חדשים ועד מצבן של החברות הבורסאיות שרבות מהן ממונפות באופן משמעותי מאוד באג"ח בהלוואות - עד שקשה לראות כיצד יצליחו מנהל רשות ניירות הערך וקברניטי האוצר להוציא אותה מהבוץ.

לאחרונה אנו אף עדים לקריסות רבות של חברות, הנגררות להסדרי חוב במקרה הטוב, ולחדלות פירעון ומינוי מפרקים במקרים הקיצוניים יותר. מספיק להיזכר בהסדרים מהשנים האחרונות של אי.די.בי, אפריקה ישראל, סקיילקס , מגה והפירוקים של חבס השקעות, ב.ס.ר אירופה ואורבנקופ (ובקרוב נדע גם את גורלה של אורתם סהר), כדי להבין שהמשק זקוק לכסף חדש של בעלי הון המוכנים לסכן כספם ולהשביח חברות בקשיי מזומנים או הסובלות מבעיות ניהול.

אבל נדמה שראשי הבורסה, הרשות לניירות ערך וקברניטי המשק לא באמת מעוניינים להבריא אותה, אחרת לא ברור מדוע אינם מכוונים את מאמציהם לעידוד בעלי הון מרחבי העולם להשקיע בחברות הציבוריות, ועושים בדיוק את הפעולה ההפוכה - מסתכלים בחשדנות יתרה על כל בעל הון.

האם ראשי הרשות לניירות ערך ומשרד האוצר באמת חושבים ששוק ההון הישראלי והחברות הנסחרות בו כל כך אטרקטיביים וכי המשקיעים עומדים בתור על מנת להצטרף אליו, עד שהדבר מצדיק את החשש מכניסתם? לא חסרות דוגמאות מהעבר לנקיטת גישה זו בכל פעם שבעל הון מביע עניין בשוק ההון הישראלי - ארקדי גיידמאק, שעיה בוימלגרין, רון לאודר ומתיו ברונפמן - ולאחרונה היו אלה לאו נואי, אדוארדו אלשטיין ומוטי בן משה שזכו להתייחסות דומה.

כאשר אדם מציג עצמו כבעל הון שכוונותיו כנות - להשקיע בעסק כושל ולהשיא רווחים גדולים על כספו, מן הראוי לחבק אותו ולתת לו קרדיט והזדמנות להוכיח את כוונותיו. מדוע עליו להביא את הונו העצמי לישראל ולהיחשד שבא לתחמן או לרמות את המערכת? מדוע לא חושבים קובעי המדיניות שרצוי היה לתת לאדם כזה ליהנות מחזקת החפות, לכבדו ולאפשר לו להוכיח את כוונותיו, כל עוד לא הוכח אחרת?

אדוארדו אלשטיין הגיע לארץ והביא מאות מיליוני שקלים לרכישת מניות ותשלום חובות אי.די.בי. כמובן שכאשר לקונצרן כל כך גדול שנקלע לחדלות פירעון בתקופת נוחי דנקנר, יש הרבה נושים וסדרות אג"ח, תמיד יהיו אינטרסים שונים ומגוונים ובעקבותיהם גם דעות מכל הסוגים על בעל הבית החדש. אולם החשוב מכל בסיפור הזה הוא שבעל הון רב בא והציל מספר חברות מפירוק ומשליחת אלפי עובדים לביטוח לאומי.

גם מוטי בן משה זכה ליחס דומה, כאשר ממש נרדף על התעוזה שהפגין בכניסה להשקעה גדולה כל כך. למרות כל הניסיונות לפקפק ולתהות על יכולותיו הפיננסיות ומקור עושרו, התברר בדיעבד שכוונותיו בהשקעה באי.די.בי היו כנות לחלוטין, וכשהחליט לצאת מהשקעתו "מחק" חצי מיליארד שקלים מהונו העצמי. למרות זאת, לאחרונה רכש בן משה את קבוצת אלון והכניס שוב את ידו לכיס באמונה שכדאי להשקיע בקבוצת חברות ישראלית גדולה.

שלא יהיה ספק - כל השקעה כזו טובה למדינת ישראל בכל המובנים: תעסוקה, מסים, תוצר, צמיחה, ורצוי שנזכור כי הזיקה למדינת ישראל בשל אמונה דתית והשתייכות ללאום היהודי אינה ערובה להגעת הכספים המיוחלים - כמות בעלי ההון שמגיעים לכאן היא קטנה מאוד. לכן, רצוי ששר האוצר וראש רשות ניירות הערך יתחילו לפעול לעידוד אנשים מסוגם של אלשטיין ובן משה שיביאו את הונם לארץ וייקחו שליטה על החברות החשובות למשק.

במקום לשים להם מקלות בגלגלים, נכון היה לתת הטבות למשקיעים כאלה ללא צרות עין ובדרכים חכמות, ולהתנות אותן בעמידה ביעדים שייקבעו על ידי המחוקקים. כך נהגה מדינת ישראל בשלושים שנותיה הראשונות כשהגיעו לכאן מולטי מיליונרים כמו שאול אייזנברג או תד אריסון וסייעו לה לבנות את כלכלתה. החשדנות והסייגים הקיימים כיום, ישיגו בדיוק את התוצאה ההפוכה - הרתעת המשקיעים.

■ הכותב הוא דירקטור בלשכת רואי החשבון ובחברות ציבוריות ובעל משרד ייעוץ חשבונאי ופיננסי.